The Moral Limit

"My lies are always wishes

Lies that make me

See beyond the rational

Accept the fate that nothing is meant to be"

- Dark Tranquility (The Mundane and the Magic)

מתי זה קרה? שאיבדתי את המשמעת העצמית שלי? שלקיחת אחריות הפכה לדבר מודע ואף לנטל? מתי זה קרה שהפסקתי להיות מלאך שמושיבים עם הילדים הבעייתים? איך? האם היה פה תהליך או שזה פשוט קרה?

פעם הייתי שמה שעון לשעה 6:30 בכדי להגיע לבית הספר כמעט שעתיים לאחר מכן, ובכל זאת, הייתי קופצת מהמיטה ברגע שהייתי שומעת את הקליק שלפני צלצול השעון. לפני זה, כשההורים עוד היו מעירים אותי, הייתי מתעוררת עוד כשצעדו לכיוון החדר, ואם לא הייתי מתיישבת במיטה, זה רק מכיוון שחיכיתי לנשיקת בוקר טוב.

מאוחר יותר, החלטתי לאכול בריא. לא לדחוף לעצמי ממתקים בכלל. ברגע שלא צורכים את זה מספיק זמן- הצורך בכך נעלם. זה הופך לחוק ברזל, בו עמדתי יפה. ברגע ששכנעו אותי להפסיק עם המשטר הזה, הכל התחרבש וברגע שהגיל נהייה הגיל המתאים, גם התחלתי לעלות במשקל בקצב מטורף, והגעתי למצב שהמותניים של אמי לאחר 2 הריונות צרים משלי (מפתיע הא?) + אני שוקלת יותר מ-50 ק"ג!!

ועכשיו שאני כל-כך מעוניינת לחזור לג'ינסים הישנים, המאבק הרבה יותר קשה. לקום בבוקר זו טרחה.

עבודות, פעם הייתי עושה שיעורי בית בערך באותו הרגע שקיבלתי אותם, ועוד ממשיכה מעבר לכל מה שציפו ממני בבית, כמה שיותר. נהניתי מזה. היום... פפט, הכל נדחה לרגע האחרון, רק לא לעשות. עבודת הגמר, נתנו לי שנתיים. בכמה זמן אני עשיתי אותה? אולי חודשיים.

האם משהו גרם לי להפסיק להשקיע? אולי אף אחד לא שם לב לפני כן? אולי אני פשוט לא הבנתי שיש בזה טעם כי לא העריכו את זה?

עכשיו כשאני לא מציעה עזרה, או מציעה עזרה מתוך נימוס, או עוזרת ומרגישה שאני יוצאת ידי חובה או גרוע מכך, מבזבזת את זמני- אני מבינה שזה דו כיווני. אולי בגלל זה אני נראית מופתעת לפעמים שעוזרים לי. אני יודעת להעריך ולהוקיר דברים. אבל השנים עייפו אותי וגרמו לי להפסיק להשיב באופן הזה. וזה שאני מרגישה הערכה גדולה- זה לא שווה יותר מדי לאנשים. ואולי זה מה שקרה לי. אנשים לא העריכו את המאמצים וההשקעה, שפשוט הפסקתי.

לכן אולי נועדתי לחיות חיים אינדיווידואלים.

אולי בגלל זה, אני אחראית מאוד- אבל רק לעצמי, ולסדר העדיפויות שלי. וכל מה שקשור בעזרה לזולת, פילנטרופיה, אני במצב רע.

אני מניחה שזה ממש לא בסדר. אני מבינה שזה פשוט לא בסדר.

אבל עד כמה רע אני צריכה להרגיש עם זה?

יש גרועים ממני. אבל האם זה תירוץ?

אני לא מאמינה באטרואיזם טהור. אבל אני כן מאמינה שיש איזשהם ערכי מוסר חברתי אוניברסאלים עליהם אני כן מסוגלת להסכים, ואחרי הכל, אני כן רואה את עצמי כאדם טוב.

אני לא יודעת מה יש לי.

וסתם בלי קשר. אנשים ממש מזלזלים ביכולות התפיסתיות של ילדים ביסודי. אני מניחה שזה נכון שאנשים שוכחים איך הם היו כילדים, אבל אני לא רואה את עצמי שוכחת. אני זוכרת את עצמי בתוך ילדה קטנה בגן, וגם בכתה א', וב' וג', וד' וה' וו'.... וכן הלאה. אני זוכרת את דפוס המחשבה. את היופי שמצאתי במורכבות. את הכיף בהבנה של דברים מורכבים. את הסקרנות האינסופית, את העניין, השאלות... כל-כך אהבתי ללמוד, ועד היום. בעיקר בכתות נמוכות שמלמדים בסיס להכל, שאין מעניין ולא מעניין- הכל חשוב. ויכולתי לשאול הכל כמעט, עד שלב מסויים בו נחת עלי הכאב הזה של כתה שלמה מטיחים בי "די כבר לשאול שאלות! אמרו לך שלא לומדים את זה!". חשבתי שהקפיצת כתה תעזור, התקלות באנשים בוגרים יותר. אבל תכלס, מה ההבדל בין ט'ניקים לי'ניקים... אין הרבה הבדל. החברים שלי היו בכלל כתה אחת יותר למעלה. שגם שם בטח הייתי נתקלת באותו דבר.

מפליא אותי שאנשים לא אוהבים ללמוד. לא מסקרן אותם כלום מלבד מי היה עם מי, איפה ואיך.

בכל אופן, ילדים בכתה ו', וד' ואפילו א', יכולים להיות חכמים כל-כך.

יש הרבה מידע שהרוב לא יודע שאני ידעתי עוד מכתה א'.

יש הרבה דברים מדהימים שחשבתי עליהם כבר אז.

אל תפקפקו ביכולות של אנשים קטנים. יש לא מעט אנשים מדהימים כאלו, אנשים קטנים, בני 6.

לפעמים אני רואה אנשים בגילי ואף מבוגרים שמתנהגים בילדותיות, שזה כמובן דבר נפלא, לא הייתי רוצה לאבד את קומץ השובבות, הילדותיות,  הכיף והצחוק... חייב להשאר בכל אחד משהו כזה. אבל יש כאלה שהילדותיות בהם מגעילה אותי. מאין ילדותיות בצורה תינוקית ומטופשת שגורמת לי לחשוב, אם הייתי באה עם קבוצה של אנשים רציניים להראות להם אתה אנשים האלו, הם היו מחמיצים פנים אומרים לעצמם WHAT THE FUCK ARE THESE STUPID CREATURES, הולכים ומרגישים שהם צריכים לחבוט לעצמם על המצח בכדי כאילו להתנצל בשם אותם אנשים תינוקיים על מעשייהם הטיפשיים כל-כך.

יש לי עוד הרבה לומר ומלא דברים שחשבתי עליהם לאחרונה, אבל אין לי כוח עכשיו, וכנראה שגם לא יהיה לי. אז לא משנה. בטח אף אחד לא טרח לקרוא את זה ולא באמת איכפת לכם, כי זה סתם פורקן טיפשי כזה.

אגב. אני לא סובלת שמסדרים לי את הדברים בלי לומר לי. ביליתי שעה וחצי בערך בחיפושים אחר הדברים שלי בדירה וגם את הדיסק-און-קי שלי לא מצאתי ובניתי עליו חזק לסופ"ש. מרגיז אותי ממש!

וגם כן מרגיז אותי שיש רק 2 מפתחות לדירה ל-4 בנות, כשאיכשהו יוצא שאני תמיד צריכה לרוץ ממקום למקום בכדי להשיג אותו ולתת אותו למי שצריך, וזאת גם מכיוון שאני לא יכולה להרשות לעצמי להשתמש בשירות מוניות, כי אין לי כסף ואף אחד לא מחזיר לי על מוניות נאדג' כאלו (+אני שוכחת לבקש קבלות לפעמים גם ככה, כשהנהגים מצליחים לתסכל אותי במהלך כל הנסיעה ואני רק חושבת על לצת מהמונית).

מזל שיש לי אופניים, גם ספורטיבי, גם ידידותי לסביבה וגם חוסך לי כסף ומאפשר לי לנוע יותר מהר מברגל.

ברגע שאדם אחראי- לא שמים לב לכך, לא משנה כמה מורכבים ההליכים שצריך להשקיע את המאמץ בשבילם- אם התוצאה הסופת פשוטה. שמים לב רק לפאקים, ורק אותם זוכרים. ככה זה גם איפה שאני גרה. אנשים טובים יכולים לעשות פה דברים מדהימים, כל חייהם, אבל יזכרו אותם על הפאשלה שעשו ולא יסמכו עליהם יותר. צריך לעשות משהו הרואי מטורף בכדי שיבחינו. זה מגוחך. אולי בשביל זה פתאום בא לי כל-כך להיות חובשת. להרגיש טוב עם עצמי על זה שעשיתי טוב להרבה אחרים. וסתם כי חיים הם ערך עליון עבורי. חבל שאני פוחדת ממחטים. חייבת להתגבר על זה.

-Inf.