"שלום, אני יואב ואני מכור
למחשבים"
"שלום יואב"
"שלום, אני רונית ואני מכורה לקניות"
"שלום רונית"
ואז הגיע תורי. קמתי בזהירות ואמרתי "שלום, אני ירון ואני אף פעם לא
בכיתי"
כולם הסתכלו עלי בתדהמה "אז מה אתה עושה פה?" אמרה המדריכה
"פה זה מקום לאנשים עם אובססיה", חשבתי לעצמי שהיא צודקת, אז ניסחתי את
המשפט אחרת "שלום, אני ירון ואני מכור לכל מה שהוא לא דמעות" "גש
לברכה, היא תסדר לך מפגש עם אנשי 'אף פעם לא..'
יצאתי מהחדר והלכתי במקום הלא ברור הזה,
נזכרתי בכוח המיוחד הזה שיש לי, כוח שלאף אדם אין, זה לא כוח על, זה לא כוח
פיזי ואף מדען או מתמטיקאי לא יכול להוכיח את זה.
זה פשוט מאוד, אבל משום מה, אף אחד לא יכול להבין את זה. שקורה משהו עצוב,
או מרגש, או דבר שגורם לאנשים רגילים לבכות, מופיע לפני מסך, במסך בדרך כלל רשום
לי לחשוב אם לאנשים שגרמו למקרה הזה, מגיע את הדמעות שלי, אני חושב על זה ומחליט
שלא, כמעט לאף אחד לא מגיע שאני אבכה בגללו, לאחר ההחלטה יש 2 אפשרויות 'כן ו'לא',
כמעט תמיד אני בוחר 'לא', חוץ מפעם אחת, שהייתי בן 5, שלא מצאתי את אמא שלי, אבא
צעק עלי שאפסיק לשאול אותו שאלות. ואחרי שאמא שלי חזרה הביתה וצעקה על אבא שלי
שיפסיק לצעוק עלי בחרתי ב'כן'. כי רק לה מגיע שאבכה בשבילה, כי היא היחידה שלא
רוצה בדמעותיי.
וזה לא שאני קשוח. ממש לא. אני אוהב לראות סרטי קומדיה רומנטית, אני אוהב
לקרוא, אני אוהב את חברה שלי, ובכללי אני בן אדם רגיש. אז זה לא קשור. אני בסך הכל
לא בן אדם שבוכה.
"שלום, אני ירון ואני אף פעם לא בכיתי"
דה ז'ה וו, כולם הסתכלו עלי בתדהמה, שני המדריכים הסתכלו עלי באפס מעשה
ולאחר מכן התלחששו, אני חושב שגם הם כמו שאר העולם לא יודעים מה לעשות איתי, הכי
גרוע שבאיזשהו שלב הם עברו מתדהמה לרחמים.
אבל את האמת, אני לא צריך את העזרה שלהם, כי אם אני רוצה ואם אני ממש צריך
ואם מגיע להם את הדמעות שלי, אני פשוט צריך לבחור ב'כן'.
אז.. ביי כזה P:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
