(עוד משהו שבחיים אני לא יעיז לכתוב בשום מקום אחר)

באמת, זה יכול להיות הפתרון המושלם:

אני אתבשר שאני סופנית ונותרו לי כך וכך חודשים, נגיד 6.

דבר ראשון אמשוך את כל הפנסיות הזעומות,

שבתור פנסיה הן בדיחה ממש ממש עצובה

אבל בתור תקציב לשישה חודשים - לא רע בכלל!

בחודשים הראשונים שאולי עוד יש כוח - מסע בעולם

ובחודשים שאחר כך אני שוכבת במיטה,

וכולם באים ומטפלים בי ואומרים לי כמה הם אוהבים אותי

ואף אחד לא יכול לכעוס עלי על כלום כי תכף אני אהיה מתה

והכל ייסלח ויהיה רווי בעצב ענוג של פרדה אחרונה.

ואז אני אמות ולא אצטרך לפחד יותר מפיטורים או אבטלה,

ולא לדאוג יותר לשכר דירה,

וחשבונות ושכר לימוד באוניברסיטה ליורשת,

ומה יהיה כשאהיה זקנה ולא אוכל יותר לעבוד,

והפנסיה המגוחכת ביחד עם הקצבה של ביטוח לאומי תספיק בקושי לאיזה חצי חדר באילת

ולתפריט שמורכב בעיקר מפחממות.

כל הדאגות האלה ייגמרו ולא יהיו יותר, כי אני אהיה מתה.

וכולם יהיו עצובים ויגידו איזה טרגי וכמה אני חסרה להם

או שלא, אבל זה לא ישנה, שכן -

וזה החלק הכי טוב -

כבר לא יהיה אכפת לי מה הם אומרים

ומה הם חושבים עלי

ומי באמת אוהב אותי ומי לא,

ולמה הם התכוונו כשהם אמרו ככה ולא אמרו ככה,

ואם כדאי לשאול או שעדיף פשוט לתת לזה לעבור ולקוות לטוב.

גם כל הדאגות האלה לא יהיו יותר,

שכן

כאמור

אני אהיה מתה.

באמת, מה רע בפתרון הזה?