לא מזמן כתבתי פוסט על זה שבא לי כבר לרוץ. שבמשך כל הצבא אני רק מסתכלת על נוף החיים המהממם אבל מתה כבר לרוץ.
אז עכשיו אני רצה. רצה כל כך מהר שכל הנוף נמרח לי בצדדים.
לא רואה יום או לילה. יער או אחו, גיא או ים.
רואה רק מטרה ואת כביש האספלט שמשמש לי נתיב.
צוות בידור. ככה זה נקרא.
בית ספר לחיים.
טירונות לבית ספר למשחק.
עיצוב אופי.
אתגר.
אחרי 5 חודשים בצוות בידור, החל מיום שלישי אני מתחילה לנהל צוות.
ברגע שהחלטתי שאני רוצה להשאר נתתי גז והתחלתי לכבוש. אז עליתי הפקה שרציתי בלי לשאול יותר מדי.
ומאז עליתי גם הפקת ילדים. ואני בחזרות קאסט שני (כבוד) שאמור לעלות אוטוטו.
ותוך כדי כל זה, אני גם נחפפת לניהול.
אם לא מספיק קנאה וצרות עיניים של כל אותם מוכשרים שהגיעו לפני ונאלצו להתמודד עם מנהלת צעירה,
התחלתי בשיא הטאקט שלי קשר עם אקס של חברה.
גם הוא עובד איתנו.
אז אין ספק שעברתי תקופה קשה.
ואני עוד עוברת.
בדיוק עכשיו הבוסים חזרו מחו"ל והחליטו שהמנהלים החדשים נחמדים מדי לצוות וככה יוצא שהם עושים פאלטות בסטנדרטים.
אז שנהיה איתם נאצים.
חחחחח כאילו לא מספיק שונאים אותי גם ככה.
אז עכשיו אומרים שאני מתנשאת. שאני מדברת מגבוה.
תפסתי תחת.
שיהיו חזקים.
משתדלת לשמור על סטנדרט גבוה, מבחינת עבודה, מבחינת תוצרים, מבחינת ריקוד על הבמה, מבחינת הופעות.
להיות על-אנושית.
קשה לי.
ואני אוהבת שקשה. זה אומר שכשאני אביא תוצאות מדהימות בדו"ח סוקר יהיה לי כיף יותר.
מספק יותר.
כי היה לי קשה בהתחלה.
אני רצה.
כל מי שהשארתי מאחור בבית, נשאר בלב תמיד תמיד. שואבת כוחות מהאנשים האמיתיים שלי. המשפחה, החברים מהבית.
האנשים שאוהבים אותי ואני אותם. באמת אבל.
לא רק כחלק מהמשחק בצוות בידור.
צוות בידור זה סרט. כולם חיים בסרט. ואחד בתחת של השני.
מקווה שהבמאי מתכנן לי הפי אנדינג.
שיהיה יום משובח לכולם, ומי יתן ויהיה נס חנוכה- ואצליח לעבור את החג הזה בשלום.
להת'
כינוי:
wtf??
בבלוג זה
בכל הבלוגים
