מחסן

בְּמוֹ יָדִי \ רחל

אֶת דַּלְתוֹת לְבָבִי אֶנְעַל,

הַמַּפְתֵּחַ הַיָּמָּה אֶזְרֹק –

פֶּן חָרוֹד יֶחֱרַד הַלֵּב

לִקְרָאתְךָ, לְקוֹלְךָ מֵרָחוֹק.

וְהָיוּ בְּקָרַי אֲפֵלִים,

וְהָיוּ עֲרָבַי – אֲנָחוֹת,

וּמִכָּל תַּנְחוּמַי אַךְ אֶחָד:

כִּי יָדִי עוֹלְלָה לִי זֹאת...

"אם אני אכניס את עצמי למה שלא יחזור, אני לא אצא מזה. רק המחשבה שאני לא אשכב מעליך יותר, כשאני בתוכך אחרי כל הרעש, יכולה להרוג אותי, שאני לא אשמע אותך נושמת ככה. "

העיניים הירוקות שלך, הן לא עוזבות אותי. את מושכת אותי ביד, אני מבקשת בלב שתרפי. את אומרת לי לא להרכין את ראשי לרצפה, בשביל לא להסתכל לך בעיניים. "אני לא אוכל אותך", את אומרת. אבל אני לא מסוגלת. לשנייה מנסה, והמבט שלך חודר לתוכי, "אני אוהבת אותך", את לוחשת לי.

ומה לענות?

"זו השנאה העצמית שלך", את אומרת, חושבת שבגלל זה עזבתי אותך, שאני כל הזמן מכילה עצמי בפחדים, ואת צודקת. מההתחלה חייתי את הפרידה שלנו. אבל איך יכולתי שלא, תגידי? את הלכת רחוק מדי, שיחקת באש.

"אם את לא רוצה לפגוע בי, תפסיקי."

ושנייה לפני שאסתובב ואעלה על האוטובוס, תלחשי לי: "תקשיבי לקולות השקטים, שמחה של עניים, רגעים הם היו בידינו. אל תשכחי את יופיים, הוא היה גלוי רק לנו".

ואני אלחש חזרה: "לא אשכח".

"להתראות, אהבה"

-להתראות.