להריח את הבצל ואז את הבשר שנחרך על הגריל של השכנים שחוגגים את ערב החג בצהלות עליזות, ולהוציא לעצמי יוגורט פירות 0%.
לגמור עם הדובי בשיחת מסנג'ר מאוד אגרסיבית וטעונה, ולהבין ששוב בעצם התחברתי עם בנאדם שמרוכז בעצמו ולא מקשיב ושלמרות כל מה שאני מסבירה לו על חוסר ההתאמה, טוען בתוקף שבתוכי מתחבאת ילדה קטנה מקסימה ומפוחדת שנבהלה מקשר שיכול היה להיות טוב.
לדחות אותו שוב כשהוא מציע להגיע למייק-אפ סקס.
לדבר עם בחור חדש במסנג'ר, לשלוח לו תמונה שלי (טוב, אני יודעת, לא מהטובות וגם ככה אני לא שיא הפוטוגניות), ולקבל בתמורה ניתוק, למרות שעד השלב ההוא דווקא התפתחה שיחה חביבה פלוס.
לגלות שאין לי מערכי שיעור לקורס שאני צריכה להעביר עוד שבועיים, ושמעולם לא העברתי אותו קודם. ועוד באנגלית.
באין מערכי שיעור או כל דבר אחר שיוכל להוציא אותי מהזוועה, להכנס ללחץ מקפיא, שמושיב אותי מול הטלויזיה לשעות של צפיה בפרקים רצופים של "הטופ מודל הבאה של אמריקה".
לא להצליח לישון צהרים, מתוך מחשבה שאם אשאר ערה אולי מערכי השיעור האלה בכל זאת יצוצו מאיזה מקום עלום.
היותר מדי חגים האלה.
הלבד ביותר מדי חגים האלה.
לגלות שאנשים, שחשבתי שהם הכי בריאים בעולם, מתפקדים בזכות כדורים פסיכיאטריים כאלה ואחרים, ולהתחיל לחשוב על זה בעצמי.
כשנשארת לי רק סיגריה אחת בערב ואני מגלה שאני עוד עם הפיג'מה מהבוקר ואין לי כוח להזיז את עצמי לפיצוציה לקנות חפיסה חדשה.
לשתות קפה עם חלב סויה כי הסתבר שלקטוז כנראה לא טוב לי.
לגלות שבכלל לא שבת היום, ויש עוד שבוע שלם עד הפגישה עם הפסיכולוגית.
לגלות שבכלל לא שבת היום, שזה אומר עוד סופשבוע דומה, ומצד שני לגלות שלחזור לעבודה מלחיץ אותי לא פחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
