שלושה שבועות. זה כמה שהן חיות בשנה. וכדי להיות הכי מיוחג'ות, הן פורחות דווקא לפני הגשמים והחורף ולא אחרי. הן אחיות של הנרקיסים אבל לגמרי צנועות ולא מאוהבות בעצמן, כמו שרק האחיות של יודעות להיות. והן צהובות וקטנות ומתוקות ומאוד מאוד מרגשות. ילדים מתרוצצים על הגבעה וצועקים להורים שלהם כל פעם שהם מוצאים אחת או שתיים. ואם עוד אין סביבן אבנים, מיד ממהרים לשים, שלא ייפגעו. שאת הזמן הקצר שיש להן להעביר פה, תחת השמש, ינצלו עד תום בלי להיפגע.
נסענו כמעט שעה עד ללהבים שבדרום כדי לראות אותן. הדרך לשם ובחזרה לוותה במוסיקה משובחת ושיחות נינוחות. פעם ראשונה שבאמת עשינו היכרות דרך דיבורים ולא דרך מגע. השמש הסתווית חדרה דרך החלונות והמזגן איוורר לנו את המרחב.
לא היו התנשקויות אתמול כי המתכרבל תפס הרפס. זה פסיכוסומטי, אמר. הסכמתי איתו והרגשתי מאוד אשמה על שאמרתי לו שהוא מנשק אותי יותר מדי. אבל מה שנכון נכון - חוץ מכמה רגעים שרציתי לנשק אותו, היה לי מאוד נעים שאפשר היה למלא את הביחד בשיחות ובטיול ובעשיה ולא בהתנשקויות סוערות שלא נגמרות.
בדרך חזרה עברנו בטיב-טעם של ראשון. אלוהים! איזה מקום מטורף! בסך הכל רצינו לקנות לחם טרי שילווה את המרק שהכנתי יומיים קודם, אבל לא יכולנו להפסיק לקנות. כמה כיף להיות בסופר עם עוד מישהו. בבית חיממנו את המרק, פרסנו את הלחם, סידרנו את הזיתים והמלפפונים החמוצים, שפכנו לקערה קצת שמן זית ובלסמי ובצלחת של הלחם פיזרנו מלח גס. שותפות כזאת, הגיונית, נכונה, נעימה בכל הגוף. זו היתה אחת מהארוחות הטובות שהיו לי מזה זמן רב.
אחר-כך הלכנו למיטה להזדיין. לא היה טוב. לא מספיק. אבל אני אומרת לעצמי להרגיע. שזה עוד יבוא אולי. ואם לא - תמיד אפשר להיפרד. וגם לוקחת בחשבון שאולי אני מגיבה ביתר קיצוניות כי אני מפחדת משפע הטוב הזה. ואולי גם לא.
בשבע הוא הסיע אותי לתל-אביב, לפגוש את אחת אחרת. זה היה פינוק ראוי, הטרמפ הזה. אני מעריכה נדיבות כזו באנשים. ישבנו, אני והאחת, בבית-קפה ליד כיכר רבין ואחר-כך הלכנו להתערבב בין האנשים, מתאכזבות לגלות שאין הרבה פרצופים מוכרים שקופצים מולנו. הרגישו בנאומים שהבחירות כבר קרובות-קרובות. את רבין הרגישו קצת פחות. כשהתפזרה העצרת ראיתי פתאום את דב. דב חנין, נו. עם אישתו ושני הילדים שלו. רצתי אחריו, כמו איזו מתלהבת, וקראתי לו: "דב!" הוא הסתובב אלי, מחוייך. "רק רציתי להגיד לך שביום שלישי אני אצביע לך ולאחל לך בהצלחה". הוא הושיט לי כפה גדולה וחמה ואמר תודה רבה והוסיף "לכולנו, לכולנו". זה הצחיק אותי וגם קצת שימח. אני אף פעם לא פונה לסלבס ברחוב, אבל ידעתי שזה יעשה לו ולשפחה שלו טוב. וחוצמזה שקוקסטא, שהיתה בדיוק בצד השני של הסלולרי שלי, נתנה לי את האומץ.
אחר-כך היא הצטרפה אלינו לבירה וצ'ייסר וויסקי והיום הארוך והמעולה הזה נגמר בלילה סתווי ונעים, עם החברה הכי מעולה שאפשר לבקש לקראת עוד שבוע שמתחיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
