מישהו אכל לי את השיער. איזה חלום מוזר, חשבתי, למה שאני אחלום שאוכלים לי את השיער. פקחתי עיניים וראיתי מולי את הראש החמוד של פילי. היא היתה עסוקה בלאכול לי את הפוני. אוף, פילי, עוד נורא מוקדם! אמרתי לה, מנסה להדוף אותה ולחזור לישון. שמעתי אותה עוברת לשידה ומזיזה דברים עם הכפות הקטנות שלה. פילי! צעקתי, תוך שאני מרגישה את פטישי המיגרנה הולמים לי ברקות. הצצתי בשעון. 10:45. אני לא זוכרת מתי התעוררתי בשעה כזו מאוחרת בשנים האחרונות. פילי הביטה בי בתוכחה: רואה? אמרתי לך שאת צריכה כבר לקום.
לקחתי שני אדווילים של מיגרנה. עוד שתי התקפות כאלה ואין לי יותר את האדוויל מציל החיים הזה (מישהו נוסע בקרוב לארצות הברית או בא משם לביקור ויכול להביא לי?). אני סובלת ממיגרנות מגיל 5 בערך, אבל מאז שאני בוגרת אני יודעת לשייך אותן לתקופת המחזור. גם הרבה (מדי) דם, גם עצבים וגם מיגרנה. שילוב מנצח, ללא ספק.
הדלקתי את הפלאפון החדש שלי, כדי לראות שיחות שלא נענו והזמנות לשבת בצהריים בתל-אביב. קיבלתי אותו השבוע מחבר טוב, שלא צריך אותו ושהחליט לשדרג לי את הנוקיה הפשוט שלי לנוקיה קצת יותר מתוחכם. אז הלכה לי תמונת הפתיחה של פו וכריסטופר, והלכו לי הרינגטונים של הביטלס, אבל אני מאוד מתלהבת מהצעצוע החדש ומהעובדה שיש בו מצלמה וMP3. אני יודעת, גם אלה כבר פאסה, תעברי הלאה, יש היום אייפון וGPS ועוד כלמיני מילים לועזיות כאלה, אבל אני באמת לא מבינה בכל אלה וגם לא זקוקה להרבה כדי להתרגש. רק תגידו לי - איך מורידים אליו שירים ותמונות, לכל הרוחות, אם המחשב לא מזהה את הUSB של הכבל שלו? (כן כן. זו פניה נרגשת לעזרה לכל חובבי הגאדג'טים!)
כשקמתי עם צווחות בראש ראיתי, מונח בכניסה, את הציור שציירתי בשבועות האחרונים בסטודיו בהוד השרון. הוא מבוסס על תמונה שצילמתי בתאילנד, אי-אז לפני אלפי שנים (כלומר, לפני ארבעה חודשים, אבל זה באמת מרגיש רחוק). הבטתי בו והחלטתי שהוא גמור. עכשיו אני רק צריכה להחליט אם אני ממשיכה לנסוע פעם בשבוע בלילה להוד השרון כדי להמשיך עם זה. כאילו ברור שכן, נכון? אבל מצד שני זה עולה לי המון כסף, זה כרוך בפקקים ביציאה מגבעתיים בשמונה בערב ובחזרה מאוחרת מאוד הביתה. טוב, באמצע אני גם מאוד מאוד מאוד נהנית משעתיים וחצי של ניתוק מהחיים שלי ומהעובדה שהידיים שלי מצליחות להפיק ציורים שאני אוהבת. אני יודעת שאם אעזוב את דנה - המורה האהובה שלי - אחרי שלוש שנות נאמנות אני לא אעז להתחיל אפילו אצל מורה אחרת. מעטים המורים בחיי שככה התחברתי אליהם. ומצד שני אני כבר לא גרה שם יותר ואולי אני צריכה להתחיל לקבע ברצינות את החיים שלי פה?
האדוויל לא עזר לי מספיק כדי שאוכל ללכת לשחות או לשבת עם חברים בבית-קפה בצהרי היום. אמנם הפטישים הכבדים כבר לא דופקים אבל אני שומעת אותם מתלחששים ביניהם ומתכננים את ההתקפה הבאה. כמה חבל. דווקא כזה נעים היום בחוץ!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
