יש בי קטע ילדותי כזה לפעמים, שכאילו לא תופס שלא כולם כמוני ולא תמיד אנשים סביבי מבינים על מה אני מדברת ולא מקבלים את המוטיבציות שלי והערכים שלי ובאופן כללי - לא מתחברים אלי. חשבתי על זה היום, כשראיתי את שיפרה בוכה. אני לא יודעת איך יש לה כוח להחזיק שם בין כל הבבונים האלה. התחשק לי להגיד לה: שיפרה, אל תקומי אף פעם מהמיטה! אבל אני מסתכלת על עצמי ועל כל הפעמים שנמצאתי בסביבות שהיו לי זרות או אפילו עוינות, וגם אני לא נשארתי במיטה. קמתי והתמודדתי. אז אולי בכל זאת היא לא יותר חזקה ממני.
זה מרגיש ככה בכלכך הרבה סיטואציות בחיים, קטנות כגדולות. הרשימה של הליכוד, נגיד. אני לא מבינה בזה הרבה. אבל גם הדיוט-פוליטי כמוני יכול לקלוט שלליכוד יש רשימה נורא קיצונית ולא ידידותית לסביבה שלי. אז המחשבות שלי הן כאלה: כמו שהבובליל הולך לקחת את המליון, ככה גם אלה הולכים להיות השרים הבאים במדינה שלי, וזה שוב מחזיר אותי למיטה. אבל אני לא בנאדם של מיטה, הרי, לא באמת. לא בא לי לחטוף את ביבי והחברים שלו בממשלה רק כי לא עשיתי שום דבר בנידון, כמו שלא בא לי להתאבסס על הבובליל מקבל את המליון רק כי לא סימסתי לשיפרה. אז אני קמה. וכותבת. ולראשונה חושבת על לסמס לה. זו גם התחלה.
ובעולמי הצר - מחר אני לא רק קמה מהמיטה, אני גם מתלבשת יפה, מתאפרת והולכת לנסות לגרום לסביבת העבודה שלי להבין קצת מי אני ומה אני עושה ולתת להם על קצה המזלג תרגומים לשפה שלי. אני הולכת לעמוד בחדר המורים, מול מורים עייפים ושחוקים שהשפה הטיפולית זרה להם כמו שגרוסמן זר לבובליל, ולנסות להעביר להם סדנא שברובה תהיה חווייתית. לבוא אליהם מהבטן, לא מהשכל. מגובה העיניים ולא ממבט מתנשא, למרות שזה לא קל לי לדבר בשפה שלהם על העניינים שלי. אני אשתדל מאוד לא להשאר לבד עם כל זה ולסרוג סוודר לעץ, אלא אולי לשכנע אותם לגעת בצמר שלי, כדי שירגישו כמה הוא נעים. תחזקו אותי ואת שיפרה עם איזה סמס?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
