(אם בא לכם מוסיקת רקע משובחת לפוסט, תלחצו כאן)
לא יכולה לראות אותו,
מפריד ביננו ים.
אבל עלי וגם עליו
אותו ירח קם.
אתמול, בדיוק כשחזרתי מהתחרדנות בשמש הצהריים התל-אביבית, קיבלתי סמס מאנפ שיש עכשיו זריחה של ירח גדול במיוחד וצריך לרוץ לראות. אני לא חושבת שאנפ ידע את זה, אבל יש לי פטיש רציני לזריחת הירח. נסעתי הביתה לגבעתיים וניסיתי להבין איפה הוא. בינתיים אנפ סיפר לי בסמס שהוא גדול במיוחד החודש כי הוא מאוד קרוב אלינו. מה אני אגיד לכם - התרגשתי. אני אוהבת את הכוכב הזה. אוהבת שהוא מסוגל לספוג אור מכוכב אחר - כמו תלמיד מצטיין - ולהאיר מזה על אחרים. אני אוהבת גם שאף פעם הוא לא מושלם. ורק מעצבן אותי שאני לא יכולה לצלם אותו במצלמה שלי כמו שהוא באמת נראה. מצאתי אותו ענק מחכה לי בצומת עם שילוט שהשתלב איתו בצורה מצחיקה:
אם צופים בו זורח במקומות פתוחים ונטולי אורות עיר אפשר ממש לראות איך הוא עולה כתום, כמו השמש כשהיא זורחת. פעם ראשונה שראיתי את התופעה המדהימה הזו זה היה על החוף בסיני. אחר-כך כבר רדפתי אחריו במדבר יהודה ובירושלים ובמושב שגרתי בו ובהאמפי שבהודו ובקופנגן שבתאילנד:
החיים שלי במירוץ מטורף נגד הזמן. אפילו שבוע החופש שמצפה לי בחנוכה כבר מלא עם דברים שאני לא מספיקה לעשות ביומיום כמו ללכת לרופא עיניים, למצוא לי אורתופד חדש שיטפל בכתף שלי, לבדוק 200 עבודות של סטודנטים ועוד 120 מבחני-אמצע-סימסטר, לארח את האחייניות שלי, לראות את התערוכה החדשה בבית הלנה רובינשטיין, לקנות לי חזיה חדשה (לראשונה העזתי לבקש ואמא הסכימה דווקא בשמחה לממן לי אחת מwomen only) ובכלל לקנות לי כמה בגדים חדשים לכבוד חמשת הקילואים שאיכשהו השרתי מעלי.
אבל כל זה יקרה בחנוכה. בינתיים, בשבועיים הקרובים, העומס רב. גם הנפשי. וכמה מדהים שאפשר לרגע לעצור הכל ולהביט בירח שזורח, לחשוב עליו מחשבות רחוקות ולהתחבר לכל השירים שכתבו עליו ולמנגינות שיצרו לאורו.
חבק ירח את כתפו, נשק לצוארי,
אמץ את שנינו אל ליבך עכשיו.
ועד עלות השחר רק הייה נא טוב אלי,
כי בא לילי - קשר הירח שלי.
(אהוד מנור)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
