את אישה רעה, ירקה לעברי. מסכנה. את מסכנה! צעקה, מנפנפת בכסף (הרב מדי) שנתתי לה. אני מצטערת שכך זה צריך להסתיים, עניתי בהשפלת מבט ובתחושת מיאוס. אבל תראי, הצבעתי, האסלה מטונפת, כל חבילת נייר הטואלט החדשה שקניתי רטובה לגמרי ויש ג'ונגל שלם מתחת לספות. הסיבה היחידה שבגללה אני משלמת כסף לעוזרת היא כי אני בעצמי לא יכולה להרים את הספות. מה, את מאשימה אותי שהרטבתי לך את נייר הטואלט? צווחה. כן, עניתי בשקט. לא היה בבית עוד אף אחד מלבדך מאז הבוקר. וחוץ מזה, זה לא רק נייר הטואלט, זו גם האסלה והספ... את אישה רעה, צעקה. כבר מזמן ידעתי את זה. הנה, קחי את המפתח ושלום. מסכנה, מלמלה ביוצאה בזעף החוצה.
פתחתי אימייל ששלח לי כבר מזמן המתכרבל עם מספר הטלפון של ההודי. הלו בנג'מין, אמרתי. איים א פרינד אוף דה מתכרבל. דו יו וונט טו קם אנד קלין מיי האוס? הוא הסכים מיד. ואפילו לוקח 5 שקלים פחות מההיא לשעה.
עשר דקות אחר-כך צלצל המתכרבל. הוא נשמע כועס במיוחד, אז לא סיפרתי לו שהרגע דיברתי עם ההודי שלו. הוא רוצה להחזיר לי את הספר שלקח ממני. אפשר להגיע אליך? הפעם לא היה קאמבק כמו שהיה בשבוע שעבר. הפעם זו היתה פרידה סופית שנמשכה פחות משבע הדקות בהן דלקה הסיגריה שלי. הפעם לא היה יותר "מתגעגע" ו"אוהב". היה רק "כועס" ו"נעלב" ו"לא מאמין לאף מילה שלך".
לפני שבוע וחצי חזרנו לשבוע שבמהלכו הייתי ביצ'ית אליו כמו שמעולם לא הייתי בשום סיטואציה בחיי. הקשר איתו הוציא ממני רוע וגועל שאף פעם לא הרשיתי לעצמי להוציא. לא יודעת למה דווקא איתו. אחרי הכל, הוא באמת באמת בחור טוב, והייתי משדכת אותו גם לחברה הכי טובה שלי. אבל משהו בו שיגע אותי ועיצבן אותי במיוחד, למרות שהחלטתי במודע לתת לזה צ'אנס אמיתי. יצאתי נבלה.
תמיד כל-כך חשוב לי שכולם יאהבו אותי ויחשבו שאני מקסימה ונהדרת. היום התמודדתי עם שני ארועים - אחד אחרי השני - בהם נתפסתי - בצדק או שלא - כמרשעת רעת-לב, אטומה, עם "אישיוז", מניאקית, חסרת רגישות ושקרנית. הרגשתי מאוד מוכה מכל זה. נורא רציתי לרוץ לכל החברים שלי ולבקש מהם אישור שאני לא בן-אדם רע. רציתי לסחוב את המטופלים שלי באוזן שיעידו לטובתי כמה אני קשובה ותומכת ואוהבת. רציתי להביא אתכם שתגידו איך אני מקסימה. רציתי להביא את המשפחה שלי שיאשרו שאני חכמה ואיכותית.
אבל פתאום קלטתי שאין לי בכלל בפני מי להתגונן יותר - כי הם כולם הלכו, וגם שבעצם אני מרגישה עכשיו סוג של... לא יודעת... כאילו כל השרירים השתחררו לי בבת-אחת. היתה הרבה חירות במקום הזה של להיתפס כרעה בעיני אחרים. מקום שלא צריך לקחת אחריות על כל פיפס, מקום קליל, חסר מוסר, נטול אשמה - קצת כמו שהייתי מרגישה פעם כשהלכתי לעודד ביציע המזרחי של בית"ר ירושלים. רעה, מקללת וחסרת אכפתיות עד הסוף. הילדה הרעה שבי יצאה ולרגע זה היה לי דווקא נעים.
אבל רק לרגע. ארועי היום טורדים את מנוחתי. הלכתי לצייר וניקיתי את הראש למשך שעתיים וחצי, אבל לפני ואחרי אני מתבחבשת בזה ארוכות. עם המתכרבל לא הייתי בסדר. חד וחלק. הייתי צריכה לגמור את זה איתו מיד כששאל אותי אם גם אני אוהבת אותו. באותו הרגע זה היה צריך להיחתך. ועם העוזרת הייתי צריכה ללכת על התוכנית המקורית: להגיד לה שאין לי כסף יותר ושמעכשיו אני אנקה לבד, בלי לעמת אותה עם העבודה הגרועה שלה.
אבל לא עשיתי את זה. לא יודעת למה. אולי כי אני סוף סוף מתבגרת וכבר לא נורא אכפת לי שלא כולם חושבים שאני נהדרת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
