עשו מחקר, סיפרתי לסטודנטים שלי באנגלית רצוצה, שבדק את השפעת הכתיבה האישית על הבריאות הפיסיולוגית של האדם. נתנו לאנשים לכתוב על עולמם הפנימי, מחשבותיהם, רגשותיהם, חוויותיהם וטראומות שעברו. מקבוצת הביקורת ביקשו לכתוב על התוכניות שלהם להמשך היום. חודש אחר-כך בדקו את מצבם הגופני. על שקף בפאור-פוינט עם תמונה של ורמיר כתבתי להם את תוצאות המחקר ולימדתי אותם איך אנחנו יכולים לבדוק, סטטיסטית, אם התוצאות מובהקות. אף אחד מהם לא הכיר את הצייר האהוב עלי.
היה חם בכיתת הלימוד וכשיצאתי לאויר הפתוח הרגשתי קצת מסוחררת. הלכתי לבניין האחר כדי לאסוף הביתה את המרצה של הקורס. בדרך לאוטו שלי עישנו סיגריה. עכשיו זו לא היתה סחרחורת. משהו קרה לעיניים שלי. הרגשתי שהאורות מהבניינים משתקפים לי חזק מדי לתוך חשכת החניון. לא הצלחתי למצוא את הרכב שלי וכשמצאתי אותו לבסוף, חשבתי שזה קצת לא אחראי לנהוג ככה, כי אני בעצם לא רואה טוב.
בדרך לתל-אביב דיברנו על המלחמה ועל התוכניות למבחן הסיום ולסמסטר הבא. היא סיפרה שהיתה השבוע באוניברסיטת באר-שבע ושאין להם שם איך למגן את עצמם. אמנם הסטודנטים לא באים, אבל הצוות חייב לבוא וכשיש אזעקה הם מוצאים את עצמם בתוך בניינים מלאי חלונות זכוכית וללא שום מרחב מוגן. אמרתי לה, בשלב מסוים, שאני לא רואה כל-כך טוב. לא ידעתי איך להגיד מסונוורת באנגלית. שמתי לב שהיא נושמת בהקלה כשעצרתי את הרכב ליד ביתה. אחרי שיצאה הבנתי שאלה לא רק העיניים. הראש שלי כולו היה כבד מכרגיל. האם זו שוב מיגרנה, תהיתי ביני לביני, מנסה לחשוב על תוכנית פעולה מוצלחת שתמגר את התקפת הטילים המחודשת על גופי. שתיתי קצת מים ונסעתי הביתה בזהירות.
השעה היתה שבע כשנכנסתי הביתה. נותרו לי עוד שלוש שעות עד הדייט. חשבתי שאני אוכל להכנס, להילחם ולצאת בזמן בשלוש השעות האלה. אכלתי פרוסת לחם ולקחתי שני אדווילים. נשכבתי על הספה וראיתי בחדשות חיילים חדורי מוטיבציה בתוך בתים של פלשתינאים. אחרי חצי שעה בערך הרגשתי שמשהו לא טוב קורה לי ביד שמאל. היא התחילה להירדם. קודם למעלה - באזור הכתף השבורה ואחר-כך התרדמה התפשטה למטה לכיוון האצבעות. כשהאצבעות נרדמו לי צלצלתי לחבר הטוב שלי.
אני מצלצלת אליך כי אני לא רוצה הפעם להדאיג את ההורים שלי, התנצלתי. אז אל תספר להם או לאמא שלך (החברה הכי טובה של אמא שלי), טוב? הוא הבטיח. סיפרתי לו שיד שמאל שלי רדומה. זה כבר קרה לי פעם, הודיתי, כשעבדתי בקומה ה- 37 של עזריאלי ואחרי שיחת טלפון בוכיה עם עורך-הדין שלי. ישבתי על הרצפה ליד השירותים ודיברתי איתו על עניינים קשים וכשהתרוממתי העולם סביבי היטשטש. ההורים שלי לקחו אותי אז למיון של תל-השומר, שם עשו לי סיטי והזמינו לי נוירולוגית. היא אמרה אז שיכול להיות שעבר לי בראש קריש דם קטן. השילוב של גלולות, מיגרנה ועישון הוא קטלני, הסבירה. את חייבת להפסיק לעשן.
אז הפסקתי. שנה שלמה לא קניתי סיגריות ורק שנוררתי מאחרים. אבל ביני לביני חשבתי שזה לא באמת היה קריש אלא סוג של התקפת חרדה. סיפרתי לו את זה ואמרתי לו שאני לא רוצה להפריע לו וזה, אבל בשביל האפשרות שזה בכל זאת איזה קריש שמרדים לי עכשיו את היד, אולי אני אבקש ממנו שיקפיץ אותי למיון עוד מעט. היו לו תוכניות עם אישתו אתמול בערב, אבל הוא הבטיח להתקשר שוב בקרוב כדי לוודא שאני בסדר. ואת לא יוצאת לשום דייט! הזהיר אותי. צלצלי אליו עכשיו ותגידי שיש לך מיגרנה. קורה!
נשכבתי חזרה על הספה וניסיתי לחשוב מחשבות חיוביות מול תמונות הרחובות ההרוסים בעזה. כל דבר, חשבתי, רק לא קריש בראש שלי. חשבתי על שעות השינה המועטות שהיו לי השבוע, על הדכאון שרדף אותי בשבועות האחרונים, על הלחץ האינטנסיבי שהייתי שרויה בו בגלל העבודה עם הילדים והסטודנטים. ניסיתי להיזכר מתי היה לי ערב רגוע בזמן האחרון ולא הצלחתי. גילגלתי בראש את זכרון הפועלים שהעירו אותי בשש וחצי בבוקר כדי לעשות לי בגג עבודת איטום, את הטכנאי שבא לתקן לי את מכונת הכביסה ויצטרך לבוא שוב כי לא סיים. חשבתי איך הלך לי עוד אחר-צהריים פנוי בליווי המנקה ההודי החדש
, המעיל האדום האהוב ששמתי בניקוי יבש, המנהלת שגרמה לי לעצבים קשים כשנכנסה לי באמצע הטיפול, אפילו בלי לדפוק, כדי לשאול אותי משהו אדמינסטרטיבי, מערכי השיעור שעמלתי עליהם והעבודות של הסטודנטים שאף פעם לא נגמרות.
ובתוך כל זה הבדידות. וחוסר היכולת לכתוב כאן. חוסר היכולת לשתף בבכי, בעצבים, בכאב, בטירוף של החיים שלי. אולי ההשפעה של הכתיבה חזקה יותר ממה שטענו במחקר ההוא? אולי הכתיבה כאן כבר הפכה עבורי לסוג של תרופה שאני תלויה בה? וברגע שאני מפסיקה עם זה - הגוף מגיב?
צלצלתי לדייט והתנצלתי שיש לי מיגרנה קשה. זו לא הברזה, הבטחתי. זה בסדר, אמר. וגם אם זו הברזה - זכותך. אבל זו לא! התעקשתי. אני באמת לא מצליחה להיפטר מהכאב הפעם. איזו התחלה עקומה. החבר הטוב שלי צלצל בדיוק כשהיד התחילה להקיץ מתרדמתה. נראה לי שאני בסדר, הרגעתי אותו. שום מיון הלילה. לכי לישון, ציווה. שמתי לי סרט מהיס מקס ונרדמתי מולו אחרי עשר דקות שנראו דווקא מבטיחות. בתשע וחצי בערב עברתי למיטה ונרדמתי.
קמתי לא מזמן, בשש וחצי בבוקר. אני לא מרגישה מעולה, אבל גם לא רע. כנראה שניצחתי בקרב הזה הפעם, אבל עם לא מעט אבדות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
