הוא מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. מבהיק, ירוק, עושה מן רעד בראש בנגיסה הראשונה ואחר-כך מציף את חלל הפה במיץ חמוץ-מתוק. יש לו צליל חזק של טריות ותחושה של נקיון. פעם מישהו אמר לי שאפשר לאכול תפוח ירוק במקום לצחצח שיניים. בתור ילדה ניסיתי את זה כמה פעמים, אבל לא הגעתי למסקנה ברורה.
בכיתה א', כשלמדתי לכתוב, הקדשתי לו את השיר הראשון שכתבתי בחיי: אכלתי היום תפוח / תפוח נפלא וטעים / אך אמא אמרה / שאסור בהחלט / לאכול עכשיו / מן תפוח כזה. / הפסקתי לאכול את התפוח / הייתי עצוב נורא / כי אמא לקחה לי את התפוח / התפוח הנפלא והטעים נורא.
אני לא יודעת איך אני זוכרת את השיר הזה בעל-פה. אני זוכרת כל-כך מעט מהילדות שלי, הרי. אבל השיר הזה כאילו נצרב לי בתודעה ומלווה אותי כל החיים, בלי לקבל פרשנות או משמעות.
מיד אחרי הפרידה מא' הוא התיישב לכתוב סיפורים. בחלקם הגדול הייתי הדמות הראשית או המשנית. זו היתה ההתמודדות שלו עם הכעס והכאב. אחרי ארבע שנים הוא הוציא ספר. אחד הסיפורים הוא על התפוחים הירוקים שלי: "אהובתי הכירה לי את הגרנד-סמיט הירוק. היינו ניגשים לדוכן מיוחד בשוק, שם הם נחו זה על גבי זה, והיינו בוחנים אותם אחד אחד. בוחרים רק את הבוהקים ביותר, נזהרים שלא להכניס לשקית הניילון בצבע חרדל שעל הדוכן (לעתים היה המוכר מקדים ונותן לה אותה), תפוחים שהתחילו להצהיב וכבר פשה בהם גוון של חול נודד, שכמו עט על הקליפה הירוקה, ומסמן את סוף עידן הרעננות; תפוחים עם טעם בלוי ומוסתר; מתיקות כבדה; אטימות של אמצע היום. כאילו פרחה מהם נשמתם". הוא מסיים את הסיפור בביס שהוא נותן באחד מושלם דווקא, שמתמלא, בעקבות הביס, בכתמים אדומים. רבות כבר כתבתי כאן על כמה הכעיס אותי הספר הזה. הסיפור הספציפי הזה – משום מה – הכי קומם אותי.
את הטקסט שמתאר אותי בשביל אתרי ההיכרויות כבר כתבתי לפני שנים. בין אהבתי לשירה ולקפה בלי קצף, כתבתי גם שאני אוהבת תפוחים ירוקים. לא חשבתי על זה יותר מדי. אני באמת אוהבת אותם, בפשטות. את הזמינות שלהם בכל עונות השנה, את הקשה-קשה שבהם, את החמוץ והמתוק והירוק העסיסי. את היכולת שלהם להשתלב טוב עם המוזלי שאני עושה לעצמי כמו גם בסלטים עשירי ירקות ובמיוחד בהפסקות של בית-הספר – שאז הם מתפצפצים לי בראש ומעמעמים קצת את רעש חדר המורים. קשה לתפוס אותי בלי תפוחים ירוקים במקרר. אני קונה אותם כמו שאני קונה חלב או קורנפלקס או לחם או נייר טואלט.
מצטט השירה שקרא את שכתבתי באתר-היכרויות סיפר לי באריכות כיצד הוא בוחר בקפידה את התפוחים הירוקים שלו בסופר של מגה. הוא גם הביא לי אחד לפגישה הראשונה, אבל השאיר אותו באוטו. זו היתה מחווה יפה, אבל משום מה לא רציתי בה.
מאז אני חושבת על זה. אם הייתי המטפלת של עצמי כבר הייתי הופכת את התפוח לסמל של דברים גדולים בהרבה. מה שמסמל אולי את היחסים עם אמא, את הכתיבה היצירתית שלי ושל אחרים, את המרחב האינטימי שלי בעולם. אבל אני לא טובה בלהיות המטפלת של עצמי, אז אני לא יודעת להגיד. אני נשארת, בינתיים, עם התפוח הירוק ועם הטקסטים שמלווים אותו ומתכוננת לדייט שני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
