היום אני מקבלת מכונת כביסה חדשה.
את הקודמת החזקתי בציפורניים ובשיניים. היא היתה שייכת לבעלת הבית הראשונה של הקרוואן במושב. אחר-כך התחלפו הבעלויות והשניה כבר לא ידעה למי שייך מה ובלי לשאול יותר מדי שאלות ובלי להתבלבל סחבתי אותה איתי לפה לדירה החדשה לפני שנה.
המכונה הזו היתה בת 30 לפחות, מלאת חלודה וקרעים. הפתח למרכך היה סתום וצריך היה להוסיף אותו כשעבדה בשלב שבע הישר לתוך התוף. אבל היא כיבסה. היא כיבסה לי את החולצות המיוזעות מיום ארוך, שיפשפה לי את הג'ינסים, ריעננה לי את התחתונים והבריקה לי את המגבות והמצעים.
אף פעם לא קניתי מכונת כביסה. בתחילת דרכי העצמאית הייתי לוקחת ערימות של כביסה למכבסה-בשירות-עצמי ברחוב עזה בירושלים – קצת לפני המקום שבו משפחת שליט יושבת עכשיו. פה ושם מביאה לאבא חבילות שיעשה לי. אחר-כך, בנחלאות, כבר היתה מכונת-כביסה משותפת לכל הבניין. כולם היו פיליפינים ואני הודעתי להם שיום בשבוע (שני אני חושבת) המכונה פנויה בשבילי. זו היתה מכונה טובה והיה תענוג לתלות אח"כ את הבגדים הריחניים על מתקן הייבוש בגג מוצף השמש שצפה אל בית-המשפט העליון.
בדירה שאני והמיתולוגי עברנו אליה בתל-אביב היתה מכונת-כביסה שהתקלקלה די מהר. העפנו אותה וחיפשנו לקנות חדשה. זו היתה קניית האינטרנט הראשונה שחוויתי. אפשר היה לקנות אז מכונות כביסה זולות במכירות פומביות ואנחנו חיכינו לשעה בה שודר משחק של 'מכבי'. חשבנו שאנשים רואים את המשחק ולא מתעסקים בקניית מכונות-כביסה. צדקנו. המיתולוגי היה זה ששילם עליה, מתוך מחשבה שאולי יום אחד ניפרד ולא כדאי לקנות דברים בשותף. כנראה שכבר אז, למרות האהבה הגדולה, ידענו לא לקחת סיכונים. רק כעבור יותר משנה נפרדנו ומכונת-הכביסה המשיכה איתו.
אני אוהבת לכבס. לכבס ולתלות. במיוחד כשאביבי בחוץ וריח הכביסה מצטרף לריחות הפריחה ולשמש הרכה. אבל אני שונאת להוריד את הכביסה, שונאת את הקיפולים וההכנסה לארון. הבגדים שלי מוצאים את עצמם לפעמים תלויים ימים ארוכים לפני שאני עושה איתם משהו.
עכשיו מגיעה חדשה. היא לגמרי שלי. אני שומעת אותה כבר לוחשת לי מרחוק: זה רק אנחנו שתינו פה. אני אקח את כל הבדים האלה שמכסים לך את הגוף בשעות שונות של היום. אני ארטיב לך אותם, אשפשף, אערבב, אנער, אכווצ'ץ'. אני אוריד לך כתמים של קפה, אפטר משערות של חתולה ואוסיף ריחות נעימים. ובסוף גם אסחט לך הכל חזק חזק עד שהכל יהיה כמו חדש. כמו חדש.