כששואלים אותי מאיפה אני במקור אני עושה פרצוף וממהרת לתת את המונולוג שאומר בערך כך: מהרצליה, אבל אני לא תופסת את עצמי הרצליינית אלא ירושלמית. ירושלמית בנשמתי. חוץ מהים. את הים בהרצליה אני דווקא מאוד אוהבת.
בימים אלה, אני בעיצומם של הסכמי שלום עם הרבה מרכיבים באישיותי שניסיתי שנים להתכחש להם (כמו לעבוד בתחום ששם יותר דגש על הצד הריאלי שבי, כמו לקבל את החלק שבי שאוהב כסף ונוחות). אז עכשיו אני מנסה לעשות גם שלום עם הרצליה. בכל זאת נולדתי שם. בכל זאת חייתי שם עשרים שנה. בכל זאת ההורים שלי עדיין חיים שם. ואחותי והאחייניות שלי. אפילו הטיפול האישי שלי מתקיים בהרצליה. אחרי הכל - אני לא לגמרי מנותקת מהעיר הלא-אהובה הזו. אם בא לי ללכת לים - אני אעדיף את החוף הצפוני של הרצליה על כל חוף אחר בארץ.
אז כשלב ראשון מצאתי בה עוד משהו חוץ מהים שאני אוהבת - את מה שעשו לגינות שלה. זה התחיל כבר לפני כמה שנים, אבל ביום אביבי אחד השבוע פתאום הן נראו לי יפות באמת. אז הנה מקבץ.
כך זה נראה בכניסה לעיר ממחלף הסירה:
וכל מי שמגיע לתחנת הרכבת ההרצליינית, רואה את אלה:
הדרקון הזה מהמם בעיני, ומראה גם על איזו נטייה שובבה של העירייה (היחידה, אני חושבת, שבראשה עומדת אשת מרץ). חוץ מזה שהזנב שלו קצת פאלי - מה שהופך אותו לעוד יותר משעשע. בלילה - כשאני מגיעה להורים לארוחת שישי - מאירים אותו באורות כחולים מסתוריים. חושבים שיש משמעות לזה שהוא עומד ממש בפתח של המרכז הבינתחומי?
ולסיום: החתונה. בדרך-כלל יש סביבם פרחים, אבל עכשיו כנראה שבדיוק מחליפים לפרחי אביב אז הזוג המלכותי נותר עומד על אדמה צחיחה. בעיני זה רק מוסיף להם חן!
יש עוד הרבה יצורים ירוקים כאלה ברחבי העיר, אבל את אלה אני רואה הכי הרבה בדרכי. שמעתי שממש לא פשוט לתחזק אותם. הגננים מקטרים לא מעט, אבל אני בסדר עם זה. העיקר שמשהו בעיר הכה בורגנית/עשירה/משעממת/מושחתת הזו עושה לי לחייך מבפנים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
