יום לא פשוט עבר על כוחותינו. יום של הרבה כלום והרבה לחץ ומצוקה. יום עם הרבה אימיילים לכל מיני פרופסורים ואנשים חשובים, שאולי יסכימו לעזור. יום שלוּוה בהרבה תשובות שליליות ועוד כמה שנותנות קצת תקווה. יום של טלפונים לחברות שמבינות עניין, שניסו להראות לי איך זה רק משבר קטן וזה חולף. וטלפון אחד עם אבא, שהסביר לי כמה אקדמיה זה רע. תחזרי להייטק. מה היה לך שם רע. טוב, אני יודע שהיה לך שם רע, אבל את צריכה איכשהו גם להרוויח כסף...
הכל התחיל בקדם-ההצעה לדוקטורט שהגשתי למנחה שלי לפני שבוע וחצי, עוד עם לשון בחוץ מהגשת התיזה. הנושא: בלוגים. על זה כבר הסכמנו מראש. גם על נושא האיכות התרפויטית של הבלוגים כבר הסכמנו. אבל לא דיברנו על מה זה תרפויטית. ואז הסתבר, אחרי שעמלתי וכתבתי וחשבתי ואפילו התרגשתי, שאנחנו מאוד מאוד חלוקים בדעותינו. הוא איש של פסיכולוגיה קוגניטיבית. של סטטיסטיקה. של לספור מילים או תגובות או וואט אבר. אני אישה של פסיכולוגיה דינאמית. של לחקור את הדברים מבפנוכו, להבין תהליכים, לדבר על מרחבים וירטואלים כאילו הם מרחבים של נפש. קצת כמו שפוסי דיברה על זה אתמול. ואז הוא הודיע לי: או שאת הולכת בדרכי (ואני אשמח אם תעשי אצלי דוקטורט, את יודעת, אני מעריך אותך וזה) או שאת הולכת לחפש לך מנחים אחרים.
אז הלכתי לחפש לי מנחים אחרים. ומצאתי אחד, שהוא סוג של אליל בארץ ובעולם בתחום הפסיכולוגיה הקלאסית, חובב ספרות מושבע, עוסק במאמרים שלו, למשל, בפסיכולוגיה של סרטי היצ'קוק. נחמד, מקסים, חכם. אפשר ללמוד ממנו המון. אבל פורמלית הוא לא יכול להנחות אותי לבד. צריך עוד מישהו איתו. ועוד מישהו אני לא מוצאת. והזמן דוחק. צריך להגיש את ההצעה עד הראשון לאוגוסט. ומי שיעביר או לא יעביר את ההצעה, וגם יאשר או לא יאשר את המלגה, זה המנחה ההוא, שהוא יו"ר וועדת הדוקטורט ודמות מפתח בפוליטיקה האקדמית.
אז יש כאן קרב. בין הנוחות של מחקר קוגניטיבי, בהנחייתו של איש רב-כוח ואשף בתחום האינטרנט, שגם, בשעות דחק, יודע להגיד שהוא מעריך אותי, לבין הטירוף של מחקר סבוך ופתלתל, שמדבר אל הלב שלי, שיש לו אבא אבל אין לו אמא. שתי אמהות פוטנציאליות כבר סירבו מפאת חוסר זמן, ואת השאר אני לא מכירה.
הירושלמית אמרה לי היום לעזוב את כל הנושאים האחרים שטורדים עכשיו את מנוחתי. לא לחפש דירה. לא לחפש עבודה. לא לחפש כסף. לא לחפש אהבה. עכשיו את צריכה לחפש מנחה. הרי מישהי בסוף תסכים. ושלא תעיזי להקשיב לאבא שלך. לא הביולוגי ולא המנחה. מה זה השטויות האלה!
צומת. כזו שלאן שלא מסתכלים, מרגישים נורא אבודים. אז הלכתי לצייר. שעתיים וחצי חלפו עלי בלי מחשבות בכלל, חוץ מגוונים של עור פנים וזוויות ואיך, לעזאזל, מציירים פה שיהיה מתאים לילדה בת 4! וחזרתי והקשבתי קצת לניק. שהתאבד בסוף, אבל עד אז שר כל-כך יפה, שאין לי ספק שבצמתים שלו הוא בחר ללכת אחרי הלב שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
