אז ישבנו לנו בנחת, פיג' ואני, האחת מובטלת (אני! אני!) והשניה סיימה בהצלחה את כל מבחני התואר שלה (כפרעלך ומזל-טוב!), ופטפטנו, כדרכן של בנות. רק שהפעם, בגלל שבאמת היה לנו הרבה זמן, סיימנו כבר לנתח לעומק את אופיו של זה ואת אימה של ההיא, להתפלפל בענייני הפילוסופיה של הפוליטיקה ואפילו את ניתוח הספרות הקלאסית כבר מיצינו. בכל זאת, בחורות איכותיות אנוכנו, ומה פתאום שנעסוק בזוטות כמו איזה באסה שעדי אולמנסקי הודחה מ"כוכב" נולד. לא ולא. זה לא אנחנו! אבל אז זה הגיע. פיג' סיפרה על טיפול הלייזר שהיא מסיימת אוטוטו להורדת שיער בית-השחי שלה. שערות בית-השחי שלי סמרו, העור של המפשעה התברווז (אבל באמת, לא שמעתי את מרגול אומרת את זה!) והגבות שלי התחילו לבכות. לייזר? את?? הדיון המרתק המשיך לשאר שערות הגוף ונתקע בשערות הערווה.
פיג' תספר על זה מה שבא לה, אבל אני רוצה להביע כאן את עמדתי ובכלל לפתוח את הנושא החשוב הזה לדיון ציבורי.
אוקי, אני בחורה בהירה. אין עלי הרבה שערות. אבל כמו לכולן, בכל זאת יש. בגיל 16, כשהתחלתי לכתוב ב"ראש 1", פרסמתי כתבה על כל השיטות להורדת שערות. אח"כ הזונות גנבו לי את הכתבה ליומן המהודר שהוציאו ועשו עליה הון. תמימה הייתי ותמימה נשארתי. זו היתה בדיוק התקופה שבה הבנתי שלחמצן את השיער על הרגליים לא עושה לי רגליים חלקות, והגיע הזמן לקחת מאמא את האפי-ליידי ולהתחיל להיות אישה אמיתית.
הבנתי גם שצריך להוריד שערות בבית-השחי ובמפשעה. בכל זאת, ילדת ים וזה. אז גילחתי לי בחדווה, עם הקצף המריח מעולה של אבא, עד קו התחתונים. כשעזבתי את הבית ועברתי לגור עם א', עוד כשהיינו שותפים, המשכתי עם מסורת הקצף המענג בלי שהוא ידע. כשנהיינו חברים בסוף, הוא כבר נתן אישור סופי. אבל כבר לא היה צריך, בעיני (וגם בעיניו!), לגלח במפשעה, כי ים לא היה בירושלים (אם כי יש הטוענים שבירושלים דווקא יש ים. תחשבו על זה. זאת חידה...). בעצם רק מגיל 29, גיל תחילת הרווקות שלי, אין לי גבר בבית ולכן גם אין לי קצף. עצוב קצת, אבל התרגלתי כבר לסבון הנוזלי.
עברו שנים. גדלתי. חזרתי לאזור החוף והים. גיליתי שיותר יפה לי בגד-ים מכנסון, ושאיתו לא מבצבץ לו שום שיער, ולכן ברוב ימות השנה נמשכה מסורת הלא לגעת בשערות הערווה שלי. גם לבריכה יש לי בגד-ים מכנסון, אז אני לא רואה כל בעיה בשיער שיש לי שם. ויותר מזה – בעירום אני חושבת שהוא סקסי. וכשבסרטים האירופאיים רואים בחורות ללא בגדים הן מלאות שיער. וזה נורא יפה בעיני. אמנם לא הייתי מעיזה להשאיר את בית-השחי שלי עם שיער בימות הקיץ (וזה לא קל להרים את יד שמאל כדי לגלח שם. לא קל בכלל!) אבל מה עשתה רע המפשעה?
דוגמניות העירום שאותן אני מציירת פתחו לראשונה את עיני. כבר אמרתי שאני תמימה? לא סתם תמימה. חננה. לא בעניינים. באיחור רב מדי גיליתי פתאום שיש אופנה! מגלחים שם. ליופי. לפעמים משאירים משולש (נגיד, בשביל בגד הים), לפעמים רק פס. ולפעמים הכל!!! אלוהים תשמור. למה??? לא מספיק היינו בנות 5?
הגברים שבחבורה, והיו הרבה בשלוש השנים האחרונות, לא הביעו כל עמדה בנושא. היה אחד – אחד בודד – תל-אביבי מאוד, ששאל אותי מה זה. הסתכלתי למטה, ואמרתי "תחתונים!" לא. מה זה? התעקש והצביע על בצבוצי השיער שלי. אה, עניתי, זה השיער שלי. קולטים שעד השיחה עם פיג' בכלל לא זכרתי את הדיאלוג הזה? כזו בחורה מודעת וכאלה הדחקות. בששי האחרון, בפאב המקומי הקבוע עם ר' שאלתי אותו בדאגה לדעתו העקרונית בנושא. ר' הנשמה הטהורה שלי הודה שהוא הכי אוהב כשיש שיער, נאטורל. אבל אם הבחורה מרגישה יותר סקסית כשהיא מגולחת, אז סבבה, כי הוא אוהב את הבחורות שלו משוחררות ומרגישות טוב עם הגוף שלהן. גבר גבר. תודו שזו יופי של תשובה!
אז לסיכום, זה מה שאני אומרת: א. אני לא בעניינים בכלל בכלל. ב. למרות שאני כבר מודעת עכשיו, אני עדיין חושבת ששיער שם למטה, כמה שיותר קרוב לטבעי, זה הכי יפה. ג. ולמרות זאת אני מגלחת בבית-השחי. אולי כי את זה באמת רואים כולם, ולא רק במיטה. אבל זו בכל זאת סתירה שיש לישב ד. מאז גיל 16 ועד ימים אלה, שלקראת ה- 32, נושא השיער המכסה את גופי (בחלקים יותר ובחלקים פחות) ממש ממש לא היה בתודעה שלי. אז צריך לנצל את פתח התודעה הזה אחת ל- 16 שנים ולדבר על זה. בגלוי.
מזמינה אתכן ואתכם לספר, להביע דיעה, להאריך, לקצץ, לגלח, למרוט ולעצב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
