כבר שילמתי בויזה שלי את הבדיקה על עוד רכב, כשהדוד ממנרה הודיע לי: "עצרי הכל! מצאתי לך אוטו דבש" (טוב, הוא לא אמר "דבש", הוא רק אמר "יפה", אבל יפה אצל הדוד זה דבש אצלי) "רק מה", הוסיף הדוד, "הרכב נמצא בקרית שמונה. תוכלי להגיע?"
התנצלתי בפני בעלת האוטו, זיכיתי את הויזה שלי מעוד 430 ש"ח על בדיקה שיכלה להיות מיותרת והתחלתי להתכונן לקראת המסע הצפוני. איקיוויזי באה לישון אצלי בדרכה צפונה בחמישי בערב, מה שנתן לי סיבה מצויינת לשחרר את ההורים מטרמפ ארוך ועצבני ולהודיע לאיקי שיש לה שותפה לאוטובוס ולהצפנה. הדוד ממנרה התריע שהצפון הולך לשרוץ תיירים שבאו לחזות בפלא הבלתי נתפס: שלג, ואפילו לקרר איתו קצת את התחת. לכן החלטנו להקדים ולעלות על האוטובוס הראשון שיוצא מתל-אביב לקרית שמונה ביום שישי ב06:30 בבוקר. דבש!
גם כשגרים בגבעתיים, בשש וחצי בבוקר קר. נורא קר. וחשוך כזה. ואפשר לראות את הירח המלא בשמים. בתחנה המרכזית מסתובבים אנשים כסהרורים ותל-אביב נראית די מכוערת.

שלוש שעות מהרגע שהאוטובוס יצא ירדתי בתחנה הראשונה של קרית-שמונה ליום שטוף שמש עם שמים תכולים, מלא ירוק בוהק מסביב ועננים מאיימים ברקע. "אלה לא עננים", צחק עלי הדוד שבא לקראתי, "זה החרמון!"
היונדאי גטס חיכתה רק לי. רגע, חיכתה או חיכה? אני עוד צריכה להכריע בעניין. הסיריון היה בפירוש זכר. אבל הוא מת. ברגע הראשון היא נראתה לי נקבה: כסופה, מצוחצחת ועם ערבונות של הדוד, שבאמת מבין עניין, שהיא פשוט מעולה. עשינו סיבוב קצר, בו הדוד עשה לי שעור רענון בנסיעה על הילוכים ("השני הוא רק תחנת מעבר. מיד להעביר לשלישי, שהרכב לא יתאמץ ולא תבזבזי סתם דלק!"). עוד שעה עברה עד שהמפתחות היו אצלי, החיוך מרוח על פני והשמש מחממת את גבי. התנעתי את היונדאי החדשה שלי, הכנסתי לראשון, ואז לשני ושלישי ורביעי וחמישי ונסעתי לאסוף את איקי שהספיקה בינתיים להחליף סוודר בקיבוץ של הוריה. יצאנו לכבוש את הצפון!

טוב, לא נגזים. לא ממש כבשנו. אבל לא צריך להתאמץ הרבה עכשיו כדי לראות כלניות בכל הצבעים, למצוא רקפות מתחת לסלע ולהסניף שקדיות בריח דבש:


הנוף התאים לגטס שבחניה:

והבראנץ' שעשינו לנו בראש-פינה התאים היטב לקיבתנו שהיתה ערה מחמש וחצי בבוקר:

נפרדתי מחברתה המשובחת של איקי וחנכתי את הנסיעה הראשונה הרצינית שלי בגטס בחזרה למרכז עם הדיסק של שירי אלתרמן. שירים מדהימים, נוף מהמם ואוטו... דבש!