אני יושב על שפת הרחוב
ומסתכל באנשים.
הם אינם יודעים
שאני בהם מסתכל.
(נתן זך)
בתוך כל המולת העיר הלבנה, כשברקע נגינות פסנתר והמוני אנשים מכל הגילאים, הרמנו מבטנו - הבלונדה ואני - לקרוא כמה שורות של שירה שהיו מודפסות על בדים מעל השדרה. הלב שלי נפתח ומתמלא כשאני קוראת שירה - בעיקר כזו שמתחברת לי לכל מיני רגשות וחוויות. נעצרנו על השורות האלה של נתן זך. הבלונדה תהתה מה בדיוק עושה את השורות האלה לשירה. ניסיתי לענות לה ולעצמי ובמקום זה יצא לי זמזום, שאף אחד במילא לא שמע מפאת ההמולה, שנדבק לי למשך כל שיטוטי הלילה. מחשבות התחילו לרוץ לי בראש בהקשר לשיר הנפלא הזה.
בגיל 17, כשהתחלתי לקרוא ספרים, גיליתי ספר שירים קטן בבית של לאה גולדברג. הוא היה באמת קטן. עם כריכת תכלת, דק, לא מאיים. גיליתי כתיבה פשוטה, עם חרוזים יפים. גיליתי טקסטים מרגשים שהצלחתי להבין. ליום ההולדת 19 קנתה לי חברה את כל שלושת הכרכים של שיריה ומאז ולתמיד היא הפייבוריטית שלי.
אני הלכתי אז
כאילו מישהו אוהב אותי מאוד.
(לאה גולדברג)
בתקופת הצבא כתבתי הרבה שירים בעצמי. רובם גרועים למדי. וחשבתי שאני לא רוצה לקרוא שירים של אחרים כי זה יהרוס לי את האותנטיות שלי. זו גם הסיבה שלא הלכתי, בטמטומי, ללמוד ספרות באוניברסיטה. חשבתי שזה יהרוס לי את חדוות הקריאה שלא מזמן גיליתי. ובכל זאת התגנבו להם אז למדף הספרים הקטן שלי אלתרמן ועמיחי. מדי פעם הייתי פותחת, קוראת איזו שורה שהרעידה את ליבי, וסוגרת. לא מבינה בשירה, הייתי מסבירה לספרונים מעלי האבק.
- - שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפים.
(אלתרמן)
שנים ארוכות התכחשתי לשירה, למרות שכבר עשיתי שלום עם גולדברג. הרגשתי קטנה ליד שירים. הרגשתי שאני לא מספיק מבינה. לא היה מי שיבוא אז ויגיד לי ששירה, ובכלל אמנות, זה כמו יין - לא צריך להבין. צריך רק לאהוב. בלימודי התואר השני נאלצתי להשלים 600 שעות לימוד של ספרות. בין השאר מצאתי את עצמי משתתפת בשעורי מבוא לשירה עם חבר'ה של תואר ראשון. אז לראשונה נחשפתי לשירים של נתן זך, יונה וולך, דליה רביקוביץ', חזי לסקלי, דוד אבידן, ועוד. זה היה שוק. המורה לימדה וזה לא היה קשה להבין. לא היה קשה להתחבר.
וּבַחוֹמֶר הַזֶה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶל אוֹר
וְלֹא נִשְמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַש בָּם לֹא יַעֲבוֹר
וְהֵם כְּמוֹ שֶמֶן הַמוֹר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ.
(דליה רביקוביץ')
פתאום הם לא היו לי כאלה רחוקים, השירים. בשלוש שנות התואר השני מצאתי עצמי נחשפת לעוד ועוד שירים ומתחברת עמוק לסיפורים שהם מספרים. גיליתי שמותר להתחבר לשורה בודדת משיר, למילה אחת, לרעיון הכללי, לאוירה, למנגינה. שזה בסדר. שאפשר לא להבין הכל ובכל זאת לאהוב. גם ה"להתחבר" הזה נהיה לי יותר ויותר בהיר. להתחבר אומר בשבילי שאני מזהה משהו ממני בתוך השורה הזו. שזה מעורר בי אסוציאציות אישיות, צובע לי חוויה, מעשיר לי איזה רגע בחיים.
אֲבָל אֲנִי הִתְרוֹקַנְתִּי אֲנִי מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶהָיוּ אֲנִי בְּחֶזְקַת גַּעְגּוּעַ אֲנִי
(שמעון אדף)
חברים התחילו להביא לי ספרי שירה ליומולדת. רוב ספרי השירה שלי הם מתנות. באמת מתנות. לא מזמן העברתי אותם ממדפי הספרים אל אדן החלון. והם מסודרים על רקע עץ פיקוס ענק שמעוטר בפריחת בוגונוויליה שמנסה להשתלט עליו. יפה להם שם. מדי פעם אני שולפת לי איזה ספר, בנסיון למצוא כמה מילים שיתאימו להלך הרוח שלי באותו הרגע. שיגידו בשבילי, בתמצות ובדיוק, את איך שאני מרגישה עכשיו.
בלילה ההוא
כאשר ישבתי לבדי בחצר
הדוממת
והתבוננתי אל הכוכבים –
החלטתי בליבי,
כמעט נדרתי נדר –
להקדיש ערב-ערב
רגע אחד,
רגע קט ויחיד,
ליופי הזה הזורח.
(זלדה)
את הישיבה הזו על שפת הרחוב וההסתכלות באנשים, שתיאר נתן זך, גיליתי באחת הפעמים הראשונות שהייתי בסיני. אני זוכרת את עצמי מתפרקדת על הכריות הצבעוניות ומסתכלת, כמו על סרט טוב, על כל ההתרחשויות על החוף. חשבתי אז איך כולנו כל-כך עסוקים בעצמנו כל הזמן, מודאגים מאיך אנחנו נראים ואם בגד הים יושב היטב על התחת שלנו ואם השיער מתנפנף היטב, ואיך ברגע אחד אפשר להפוך את הזוית ולהתבונן החוצה במקום פנימה. להפסיק לחשוש מאיך שאנחנו נראים לאחרים ולעסוק בהתבוננות אמיתית. כמה שלווה יש בזה. כמה חופש. השורות האלה הדהדו לי כשחלפתי על פני המוני האנשים בשדרות רוטשילד. השמלות המהממות של הבחורות, האנשים המבוגרים שהסתובבו שם בשמחה, הנכה שפילס את דרכו עם כיסא הגלגלים, הפסנתרן שניגן שופן בתוך קהל רועש. היה נעים לא לחשוב על איך אני נראית ואיך אני מתנהגת. קצת להרפות מהביקורת העצמית המתישה. היה נעים להתחבר לצד המתבונן שבי, כמו שאני עושה כשאני מציירת תמונות של אנשים שלא ידעו שאני מצלמת אותם.
האם כך מסתכל בנו האל,
מבלי שנרגיש דבר,
מבלי שנבין,
מבלי שנשאל?
אינני יודע.
יש דברים רבים שאני שואל.
לפי שעה
אני יושב על שפת הרחוב
ומסתכל
*אני מתה על השיר הזה, עם המוסיקה והביצוע היפהפה של שלמה. רק אזהרה מראש - אחרי 2 דקות זה מפסיק להשמיע סאונד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
