היום זה היום האחרון. אני מקווה. אני מקווה שאני לא אצטרך יותר לאמץ את עיני לקרוא כתבי-יד בלתי אפשריים ולמחוק לאנשים משפטים ולכתוב בכתב יד קטנטן הערות. לאלה שכתבו בשחור אני משתמשת בעט כחול ולאלה שבכחול - בפיילוט השחור שלי. השחור עושה לי יותר שמח. גם כשאני יכולה לכתוב למישהו "יופי!" אחרי תשובה שלא הצלחתי למצוא בה שום טעות אני שמחה. קיבלתי הוראה מגבוה להגיע לממוצע ציונים נמוך באופן שערורייתי, ואני מוצאת את עצמי מחפשת להם באובססיביות את המשפט, השורה, הפסיק הלא נכונים. זה מכניס אותי לסטרס איום ונורא. אני חולמת על ההערות ועל הווי-אים כבר כמה לילות. עוד 20 מבחנים מתוך ה- 140 ונגמר הסיוט. אולי הסיוט ייגמר כבר היום אפילו, אם אני אתאמץ חזק חזק.
ובינתיים יום ההולדת שלי מתקרב בצעדי ענק. אני לא בטוחה שאני כלכך מעוניינת בו. ומיד אחריו - תאילנד. עוד שבוע וקצת.
אמא שלי צלצלה הבוקר כדי לספר לי על תוכנית שהיא ואבא שלי ראו אתמול בערוץ 8. היא היתה בחורה משכילה שטיילה בתאילנד, כמוך ממש, פתחה אמא. אבל אז נגמר לה הכסף והיא פגשה איזה בחור ו... "אמא!" קטעתי אותה. "מה יקרה אם יגמר לי הכסף? מה אני אעשה?" אמא שלי צחקקה במבוכה. ממש רוצה להמשיך את הסיפור. ואבא שלי, ברקע, מחזק אותה כמה חשוב שאשמע על מה שראו אתמול. "את... את תמצאי דרך להודיע לנו". "נכון. זה לא טיול ראשון שלי. את כבר מכירה אותי. אני ילדה גדולה ואחראית". "גם היא, גם היא היתה אחראית!" הצטדקה אמא שלי. אז התפוצצתי. כל-כך קל לי להתפוצץ עליהם כשהם נכנסים לעמדה הלא-מפרגנת. ביקשתי שתפסיק לבאס אותי. שזה לא עוזר שהיא מספרת לי כאלה דברים, ושחם ולח שם נורא ושאני אהיה בודדה ושאולי בכלל עדיף שאני אסע לספרד או משהו. גם ככה אני חוששת מהנסיעה ההזויה והלא ברורה הזו. תפרגנו. תשמחו בשבילי! אמא שלי, כהרגלה, נכנסה לעמדת התגוננות פולנית של "שום דבר שאני אומרת או עושה לא מספיק טוב לך" וניתקה.
דרך האתר "למטייל" הצלחתי להגיע לכמה בחורים שמיד רצו שאשלח להם תמונה כדי לראות אם משתלם לטייל איתי והיו הרבה פחות מפוקסים ממני על לאן ואם בכלל הם נוסעים. גם עם כמה בחורות בגילי דיברתי. באופן מפתיע עבור כולן זה הטיול הראשון והן עוד בהתלהבות של לנסוע לצפון ולראות מופעי פילים וארוכי צוואר ומקרקסי נמרים. אחת בודדה פגשתי לפני שבועיים שנראתה לי מקסימה לגמרי ומטיילת כרגע בלאוס. היא סוג של עוגן בשבילי כרגע. אם יהיה לי בודד מדי - אצטרף אליה. אני מרגישה שאני צריכה איכשהו להתכונן, אבל אין לי זמן. ברגע שאגמור עם המבחנים (ואסע למכללה ואחזיר אותם ואקבע מועד לערעורים) אני צריכה להתיישב על עוד ועוד דו"חות סיכום לטיפולים שהיו לי השנה. אתמול, באמצע כל הטירוף, הלכתי לפגישה אחרונה עם הילד הפרטי שלי בן ה- 5. קיפלנו את כל היצירות והציורים שעשינו לתוך התיקיה שנשאתי איתי באוטו כל השנה. שאלתי אותו איך הוא רוצה לקרוא לציור הגדול - עם קוי המתאר של גופו והצבעים הצבעוניים שבתוכו. בתחילת השנה הוא קרא לציור "ילד מפלצת". לא הזכרתי לו. איזו כותרת אתה בוחר לציור הזה, שאלתי רגע לפני הקיפול. "כיף", הוא ענה בלי לחשוב פעמיים. "כיף" כתבתי בראש הציור, מחייכת לעצמי, וקיפלתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
