בדרך להלוויה צלצל הסלולרי שלי ממספר חסוי. ישבתי באוטו עם שני הורי ואחותי, שאני בקושי מדברת איתה. כמעט כמו בגיל 8. רק שאחותי נהגה ואבא שלי שיגע אותה מקדימה ואמא שלי ישבה לידי. עניתי לטלפון. מדבר השליח. יש לי פה חבילה בשבילך, הודיע, מתנשם. מוזר, חשבתי. בדיוק היום קיבלתי פתק שמחכה לי חבילה בדואר, שאני כבר יודעת שחסה אהובתי שלחה לי לכבוד המומולדת. אז מה פתאום שליח? תוכלי להגיד לי איך מגיעים אליך? הפריע השליח לרצף האסוציאטיבי של המחשבות הקודחות שלי. אני לא בבית, עניתי. אבל תכנס לשביל של הבית שליד זה שבונים, רואה? תעלה במדרגות החיצוניות, עולה? אתה יכול לשים לי ליד הדלת... יש? מצאת? כן. הוא מצא. תודה, אמר. שניה, עצרתי את הניתוק שלו. תוכל להגיד לי ממי החבילה? הוא לא התקשה לקרוא את שם השולח: זה מהקסם הירושלמי, ענה.
היה חם בהלוויה. והיה שם בחור עוצר נשימה - חבר של המשפחה - שהגיע לביקור מאמריקה. הוא בא ללחוץ לי את היד וסיפר לי שהוא עוסק בעיצוב אתרים וגר בסן-פרנסיסקו. 20 שנה כבר לא בארץ אבל עברית צברית כמעט בלי נפילות אמריקאיות. הוא היה כלכך מדהים שהצלחתי רק לגמגם ולהוציא את השאלה המפגרת, אז אתה כזה artist's spirit? הוא ענה ברצינות שכן. גוד! ממתי מביאים חתיכים כאלה הורסים להלוויה כשהם בחופשת מולדת? כשהבן של הדודה הפולניה בת ה- 93 הקריא לה הספד בכיתי קצת. היא היתה התחליף-סבתא המאוד לא מוצלח שלי. היו לה נכדים מהממים משלה, אז היא ממש לא היתה צריכה אותי. חוץ מלכבד אותי ואת אחותי בעוגיות מעולות היא מעולם לא ניסתה לפצות על הסבתא שלא היתה לי. אמא שלי טוענת שהיא היתה צריכה. אבל זה סיפור משפחתי ארוך ומסובך שכולל בתי חולים פסיכיאטריים וחלונות גדולים מדי עם נוף עוצר נשימה והרבה האשמות הדדיות ואינסוף של כאב. אז אני אשמור את זה לפעם אחרת. בתום ההלוויה הלכנו, ארבעתנו, בין קברים ישנים וחדשים, לקבר של סבתא הניה. 37 שנים היא כבר קבורה שם, תחת צל הברושים בחיפה, ופתאום הבנתי שאמא שלי בוכה. היא היתה רוצה שתהיה לנו סבתא כמו שהדודה הפולניה היתה לנכדים שלה. אחותי ואני מיד קפצנו להגיד שלא נורא, שתראי איך את סבתא נהדרת לנכדים שלך! תאמיני לי, אמרתי לה, זה לא מה שדפק לנו את החיים. לא, הצטרפה אחותי. זה לא היה זה. למרבה הפלא, המשכנו כולנו לבכות מרוב צחוק. מי אמר שאין הומור במשפחה שלי.
עד שחזרנו לחבורה המשפחתית המתאבלת, החתיך כבר נעלם. אמא שלי לקחה את אחת הדודות הצידה לגעור בה על שנרדמה בשמירה. מה זה משנה, התבאסתי בקול רם. הוא במילא באמריקה ואני עוד שבוע נוסעת. רק מה, ביננו - כבר מזמן לא עמדתי כלכך קרוב לכזה חתיך. אפילו דודי בלסר שנשם את אותו אויר סיגריות שאני נשמתי בפאב ביום שני לא היה כה קרוב.
הנסיעה חזרה מחיפה עברה יחסית מהר. אבל השמש כבר שקעה כשהגעתי הביתה. לגמרי שכחתי מהחבילה שחיכתה לי ליד הדלת. נתתי אוכל לחתולים ופתחתי אותה. היה שם ספר עטוף. מיד הבנתי, מהעובי, במה מדובר. בפגישה הראשונה שלנו סיפר לי הקסם איך כל החיים גררו אותו ההורים שלו ממקום למקום בעקבות העבודה של אביו. שאלתי אותו אם קרא את "ארבעה בתים וגעגוע". הוא לא קרא. אז ליום ההולדת שלו קניתי לו את הספר במתנה, כדי שיהיה לו גיבור להזדהות איתו. באחד מערבי הספרות הודה אשכול נבו שגם אותו, כמו את גיבורו, סחבו ממקום למקום ואיך "בית" היה מושג כל-כך מעורפל עבורו. הקסם קיבל יופי של יומולדת מושקעת, עם כל הפינוקים שהרעיפו עלינו במסעדה שבה עובדת חברה אהובה שלי. מה אני אשמה שבשלב הזה, אחרי שכבר התחלתי להסתייג ממנו בדייט השני, הוא ממש לא עשה לי את זה יותר. קסם קסם אבל לא מספיק גברי, לא מספיק מעניין, לא מושך בכלל. אפילו החברה העידה שלגמרי לא נראינו לה מתאימים. שלא היו שם אנרגיות ובטח שלא כימיה. טוב, מה אני מתנצלת. היה לי ברור שהוא יקח את זה קשה כי הוא נורא התאהב. היו לנו בסך הכל שלוש פגישות במשך פחות משבוע. בין לבין הוא שלח לי סמסים נלהבים, קשקשנו רבות במסנג'ר ובטלפון ובזמן שהוא התחיל לרחף על גלי "אהבת האמת" העיוורת, אני כבר התפכחתי וראיתי שזה לא זה.
פתחתי את העטיפה לגלות שם את הספר שקניתי לו בכסף רב (78 ש"ח!) בלי פתק החלפה ועם "מזל טוב" מוקדם מדי וכועס. סיום צורם ליום משפחתי לא קל בכלל. מחר אני אלך לדואר לקחת את החבילה שחסה אהובתי שלחה לי. נראה לי שהיא תשמח אותי הרבה יותר. בינתיים אני עם ספר אחד מיותר (ומצויין!) וללא פתק החלפה. מישהו רוצה?
* אני באמת באמת מתרגשת מהבנים שחוזרים מחר הביתה. אני לא מצליחה לעצור בעצמי, למרות שאני כבר מבינה שיהיו ארונות ולמרות שקונטאר יוצא לחופשי ולמרות ולמרות... בכל זאת. הדודה הפולניה זכתה בקבורה מכובדת וגם להם, שלא השתמטו והלכו למילואים ובכלל היו אנשים, משלנו, מגיע! בא לי כבר שיהיו כאן, כדי שנוכל לשחרר עוד איזה מחסום נשימתי שהיה בתוכנו בשנתיים האחרונות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
