זהו. עכשיו אני רשמית בת 33. אני באמת מרגישה קצת יותר גדולה. אני חושבת שזו פעם ראשונה שלא עשיתי שום דרמות מהיומולדת שלי ולא נכנסתי לאף דכאון. יכול להיות שזה בזכות החברים המקסימים שלי שהצטרפו אלי בשמחה ובמצב רוח טוב אתמול למסע דרומה. אנפוקוסד כתב על זה בפירוט והבלונדה גם, מהזוית שלה פלוס תמונות-מדבר יפהפיות.
הם כתבו את הכל נורא יפה, והייתי מסתפקת בזה, אבל הבלונדה הציעה שכל אחד יכתוב מהזוית שלו, אז הנה אני כותבת. במקור תכננתי בכלל להזמין את כל החברים שלי לעל-האש אצלי על הגג המאגניב. כבר תכננתי את קניית הבשרים אצל חינאווי ואיך כל אחד יביא משהו ואיך יהיה לי כיף עם כל החברים שלי. אבל אז התחלתי להסתבך. יש לי חברים מקצוות שונים מדי. יש את החברים הוותיקים עם הבעלים והילדים ויש את החברים מהבלוגיה ויש את החברים שאיתם אני אוהבת לשבת להתפלסף ויש את אלה שאני רואה איתם טלוויזיה סליזית. יש את הידידים שאיתם מדברים על ציצים ואת החברות שאיתן מקטרים על הלבד. יש את החברים שקוראים איתם שירה ויש את אלה שיוצאים לשתות איתם בירה ויש... ויש... יותר מדי חלוקות. ופתאום לא התחשק לי לנצח על כל החבורה הזו ביחד.
ואז הבלונדה הציעה לנסוע לדרום להופעה של שלום חנוך וחשבתי שבעצם למה לא. אנחנו עוד צעירים וקלים והכי פשוט לנו בעולם לקחת את עצמנו ולנסוע קצת אל מחוץ לעיר. זה היה באמת רעיון גאוני. שאלתי כמה חברים אם הם רוצים להצטרף. לא לחצתי ולא ציפיתי. החברים שלי ברובם כבדים ו/או לא ספונטנים ו/או ממש מתעבים את שלום ו/או בדיוק יש להם ארוע של משפחה ו/או שקר כלשהו. את אנפ אהובי לא היה קשה לשכנע. היה לי לגמרי סבבה שניסע רק שלושתנו, כשפתאום הפתיע אותי ר' (חברי הטוב מימי המושב) עם רצון אמיתי להצטרף. היות והוא כבר מכיר את הבלונדה, זה התאים בול. החלטנו שנצא ארבעתנו לדרך בצהרי יום שישי.
יום קודם, אחרי שחיה משובחת בבריכה עם אוספי מוזיקה שאני כל הזמן משדרגת ב MP3 התת-מימי שלי, עשיתי קצת סופר. מול הבריכה יש את הסופר הכי זול באזור. קניתי קרקרים וגבינות טעימות ונקניק ובירות וכשהגעתי למחלקת הבמבה-ביסלי כבר ממש התחלתי להרגיש שהנה מגיע היומולדת שלי!
במשפחה שלי יש מסורת כזו, שלא נוסעים דרומה בלי לבקר את סבא שלמה, שקבור בעומר בבית העלמין הכי יפה שאני מכירה. השלושה האחרים הסכימו ברצון ובכך נפתח מסענו. היינו היחידים בחניה, אז לא הרגשתי כופרת כשחילקתי לכולם קורונה והצתנו סיגריות. אני נורא אוהבת את הביקורים האלה אצלו. הוא היה סבא מקסים. המבוגר היחיד שהכרתי שהיה שואל על הריקודים שלי לפני שהיה שואל על הלימודים. הוא ידע מה חשוב בחיים. הוא הבין שהכי חשוב שאהיה מאושרת. בעצם - סוציאליסטית מאושרת... הוא נפטר לפני 11 שנים בגיל 93 והביקורים אצלו בקבר מאז באמת באמת מחזקים אותי.
היות ועל השאר כתבו הבלונדה ואנפ באופן שאני מאוד מזדהה איתו, אני אתמצת את המשך היום: המדבר קיבל אותנו בחום ורוח נעימה וללא טיפה של דביקות מעיקה. שלום עשה לי לחזור לגיל 16 וגם קצת להבין שגיל 33 זה לגמרי בסדר והלב עוד יכול לדפוק מהר וחזק משיר. שלושת החברים שהיו איתי הזכירו לי שוב ושוב כמה כיף להיות עם אנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי. הטלפונים והסמסים לאורך כל היום חייכו אותי ללא הפסק. המתנות שקיבלתי היו מעולות לגמרי, שימושיות, יצירתיות וכייפיות. האוכל והאלכוהול היו פשוטים ומצויינים.
ובשלוש בבוקר, כשחזרתי הביתה והתחילה באסה פצפונת להזדחל על שעוד יומולדת אני גומרת לבד, חיכה לי ליד הדלת סיר גדול שבתוכו היתה ברכה קטנה מלאת אהבה ועוגת יומולדת מושקעת במיוחד מהירושלמית אהובתי. לא שיכולתי לאכול מהעוגה, כי כבר לגמרי התפוצצתי, אבל החיוך שזה עשה לי כבר הלך איתי לישון כמו חיבוק בכפית מאוד מאוד אוהב.
וכמה שלא חיפשתי ליומולדת שלי בפוסט הקודם קליפ לשים פה, אין כמו להגיע להופעה ולקבל במתנה (ככה שלום אמר לנו: "זו מתנה בשבילכם. תקשיבו למילים") את השיר הזה, שלא יכול להיות יותר מדוייק ממנו:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
