אז היה סופשבוע מבעס. זה קורה הרבה, שסופי השבוע מבעסים, רק שהפעם היה אוסף לא נעים במיוחד...
עם דלקת מאוד אכזרית בדרכי השתן (סטייל החטא ועונשו...)
וציפור שעפה לי לתוך הפגוש כשנסעתי בכביש 6 במהירות של 130 קמ"ש (ומתה מן הסתם. כלומר, אני הרגתי אותה)
והתחלה של התקררות, שאולי הגיעה בעקבות האנטיביוטיקה שלקחתי נגד הדלקת (או סתם כי מתחיל הסתיו המבורך)
וטלפון שלא צלצל (כן, ממנו)
ומשקל שלא ירד (ואפילו טיפה עלה)
ותערוכה שהיתה בסדר, לא יותר מזה (בלי שום פידבק מרגש)
ואגב תערוכה, הבטחתי ולכן אקיים. הנה תמונות (בתמונה הלפני אחרונה רק זו שלמטה משמאל עם שני הילדים היא שלי)
ואם כבר פוסט תמונות ובעסה, אז הגיעו אלי היום מהשמאי 23 תמונות של הסיריון שנמחץ בפברואר ומאז אין לו תחליף. תענוג צרוף...
וכדי שלא תעזבו את הפוסט הזה לגמרי עצובים, אז אני רק אספר שדבר אחד טוב מאוד מאוד קרה היום: לראשונה ביקרה אותי בעלת-הבית-השוודית-עם-השיער-הלבן-והמבטא-היידישי שלי. עד עכשיו היא בכלל לא ידעה מי גר לה בבית. והיא אישה מקסימה. היא ניסתה למלמל משהו על להעלות לי קצת את שכר הדירה המגוחך. אמרתי לה "לאאאאאאא" עם פרצוף מתחנן. היא אמרה משהו בשוודית לבעלה וחזרה לחייך אלי והנושא לא חזר על עצמו. היא גם די הבטיחה לי שהיא לא הולכת למכור. נשמה אמיתית. הדירה בינתיים שלי! מותר לאחל לראש השנה לכולם בעלת בית כזו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
