בשעה האחרונה בבית-הספר אתמול קלטתי שאני כבר באפיסת כוחות. זה נורא הרואי לבוא לעבוד, לפגוש הורים שכבר לא יודעים מה לעשות עם הילדים ההיפר-אקטיביים שלהם ומטופלים רוסים שלא מכירים את המילה "לאחל" כשמדברים איתם על איחולים לכבוד השנה החדשה. כלומר, זו העבודה שלי, אבל תודו שהפגנתי הרואיות כשהגעתי לכל זה מנוזלת ומשתעלת עד אימה, גם אחרי דקסמולים לרוב. אז בשעה האחרונה החלטתי שמספיק והולכים הביתה. עליתי לכיתה ו' המיוחדת שבה אני מטפלת השנה כדי לברך את הילדים בשנה טובה.
כשנכנסתי היו הבנות בעיצומם של צעקות ובכי על טיב החברות ביניהן. המורה ניסתה להרגיע את הרוחות. ישבתי בצד, מנסה להבין מי פגעה במי ועל מי פה עושים חרם. לא הצלחתי. אחרי חמש דקות נמאס לי. תקשיבו, קטעתי את הצעקות. עכשיו כולם בשקט. להניח עפרונות ועיניים אלי. עליתי אליכם לכיתה כי אני לא אראה אתכם עד ראש השנה. ואני רוצה לברך אתכם לכבוד השנה החדשה. כולם השתתקו. יש הרבה ברכות שהיו לי בשבילכם. רציתי לאחל לכם שתצליחו השנה בלימודים, שתגרמו להורים שלכ להיות גאים בכם, שתצליחו להחזיק את האגרופים שלכם לעצמכם, שתהיו בריאים ושמחים. אבל עכשיו אני מבינה שיש דבר אחד שהכי חשוב לי לברך אתכם. אני מאחלת לכם שהשנה תלמדו להיות חברים טובים אחד של השני, שתלמדו לסלוח ולאהוב ולתת מעצמכם לאחר.
הבנות הרכינו ראש. אומרים ששערי השמים נפתחים עכשיו, אמרתי, מפתיעה אפילו את עצמי. תנצלו את זה כדי להתחיל שנה טובה יותר עם החברים שלכם. הילדים הנהנו. יצאתי מהכיתה מזיעה. יש לי חום? יכול להיות. נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה.
כבר שבוע שאני חולה. לא חולה מתה, אבל מעוכה לגמרי. לא מצליחה לצאת מהבית, לא הולכת לבריכה, לא עושה שום דבר שאני לא ממש חייבת. בטלויזיה אין כלום ואני מנסה לגמור כבר את הספר המעיק שאני קוראת - האוהל האדום. כמה עמודים ואני מיד נרדמת לתוך חלומות בלהות עם דמויות עתיקות מהספר. החבר הטוב שאיתו רבתי לפני שבועיים ביקר אותי פעמיים. הוא ביקש בסופו של דבר סליחה ענקית ואני מיהרתי לסלוח. אז הוא בא לבקר אותי חולה וקיבל אותי עם המעיכות והנאחס. אפילו תיקן לי את הפנצ'ר באופניים. חוץ ממנו לא ראיתי אף אחד השבוע. שאר החברים שלי די נעלמו. כיף איתי כשאני בריאה ומלאת חיוניות. כשאני ככה אפילו לא מצלצלים. איזה שיעור אני אמורה ללמוד מזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
