לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כלאחר יד


שבועיים לפני ציון 5 שנים לתאונה, אני מתכבדת לסגור סופית את נושא היד שלי, הנון-יוניון, הדילייד, הפאקינג, ההומרוסים ופוסטי הטראומות. עוד שבוע הבלוג הזה יחגוג שלוש שנים, בהן כל מי שנכנס לפה ראה את היד שלי מבפנים – בהתחלה בכותרת ואחר-כך קצת יותר קטן בצד. אז זהו חברים, עכשיו כשהכל סוף סוף חזר לסדר הנכון והעולם מרגיש לי מקום קצת יותר הגיוני ומחובר לחיות בו, מצגת אחרונה לכבוד היד השמאלית שלי שעברה את כל מה שעברה ויצאה מזה כל-כך יפה.

 

וכמו בכל פרידה טובה, גם הפעם צריך ללוות את התמונות שיר מרגש, תמים ונטול ציניות. אז הנה:

 

 











נכתב על ידי , 31/10/2009 01:24   בקטגוריות מחוברת, על גלגלים  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הזמן הוא גלגל ענק


כבר מזמן אני לא סופרת כניסות לבלוג הזה, כמות התגובות מטרידה אותי הרבה פחות מפעם ואין לי שום יעד להגיע אליו בספירה שם למטה. אבל לסטטיסטיקות אני נכנסת מפעם לפעם, לראות מה מתרחש באחורי הקלעים של הבלוג שלי. פעם בכמה זמן אני רואה דבר כזה:

 

 

וזה גורם לי לתהות: איך באמת הייתי אי-אז, נגיד, בדצמבר 2006? איזו תקופה עברתי? מה רואה מי שקורא ברצף פוסט אחרי פוסט? איזו דמות מצטיירת לו. אני מרגישה חשופה פתאום, אבל גם קצת מוחמאת. אולי בכל זאת יש משהו בכתיבה שלי שגורם למישהו לרצות ללכת אחורה ולדפדף בין כל העמודים של הארכיון מעלה האבק שלי. אני מרגישה שבתקופה האחרונה הכתיבה שלי נשחקה ואיכשהו מאמינה שפעם היו לי דברים יותר מעניינים להגיד. לרגע אני נבהלת - ומה אם זה מישהו שמכיר אותי מהחיים וגילה את הבלוג שלי? אני עוצרת בעצמי מללכת בעקבות הסטטיסטיקות ולבדוק מה כתבתי שם. מה נקרא, על-פני שתיים-שלוש דקות. אני כבר לא שם. אני כאן. כאן ועכשיו.

 

וזה מגניב להיות כאן. הכאן הוא חופש וים ולונה-פארק עם האחייניות ולקום מתי שבא לי. אבל העכשיו מלווה גם בטלטולי הגוף שמנסה להיגמל משתי אהבות גדולות בחיי - גברים ואלכוהול. זו גמילה לא פשוטה. לאלכוהול - שהוא בעצם התמכרות לטשטוש ולהדחקה נמצא פתרון די קל - חבר מגלגל לי ג'וינט פעם-פעמיים בשבוע וזה לפעמים עובד אפילו יותר טוב מבירה או וויסקי.

 

הגמילה מגברים כבר יותר קשה, כי הפנטזיות לא מספקות לי כמעט שום צורך. אני מבחינה בשני קשיים עיקריים - האחד הוא אמא שלי והסביבה והשני הוא הקושי שלא להחזיק באיזושהי תקווה חיה. אמא שלי, כל זמן שראתה אותי מתאמצת להשיג את מטרת הזוגיות שיחקה אותה בתגובות נונשלאנטיות סטייל - "נו, אז אם הוא לא בשבילך אז תזרקי אותו" או "הוא צריך להיות מתאים לך" ו"יבוא אחד אחר, יותר טוב". כאלה מן פרגונים. עכשיו, כשאין אף אחד באופק היא לא מצליחה להסתיר את הדאגה וגם לא את מבט ה"למה את חייבת להיות כלכך מיוחדת?". לפני שבוע דיברנו על ידידי ר. במקום עלי. מה קורה איתו? שאלה אימי, הוא יוצא עם מישהי? לא, אמרתי, גם לו נמאס. אולי הוא הומו? שאלה בלי למצמץ. 

 

זה מאבק כפול עבורי, כי יש לי את הקולות של עצמי שמציקים גם ככה ומתממשקים עם העיניים של אמא שלי בפרט והחברה בכלל: מה יקרה אם אגיע לגיל 40 בלי בן זוג, האם יכול להיות שלא יהיו לי אף פעם ילדים משלי? מה כל-כך דפוק בי שלא הצלחתי לייצר שום זוגיות משמעותית בחמש השנים האחרונות? אני לא מרגישה כזאת דפוקה. האמת היא שאני מרגישה די שווה. אבל השטח מראה על משהו אחר. על בעיה. יכול להיות שהבעיה נובעת מלכתחילה מכך שאני לא בנאדם שבנוי לפגישות עיוורות ולהכרויות מהירות. אני צריכה את הזמן. להתאהב. שיכירו ויאהבו אותי. יכול להיות, מצד שני, שהבעיה נובעת מגרעינים משמעותיים בתוכי שעוד לא נפתרו. ובשביל לפתור אותם צריך זמן. ואני צריכה לדבר לעצמי בשקט, ברוך, יום יום, ולהגיד לעצמי: מומו, זמן זה הדבר האחד שיש לך ממנו בשפע. לא סתם את מומו. הרי במלחמה נגד גנבי הזמן ניצחת! 

 

נראה לי שבבדצמבר 2006 התעסקתי בסיפור התאונה פה בבלוג. אלה היו פוסטים חשובים לי מאוד. מכוננים כאלו. ויותר נעים לי מלא נעים לדעת שמישהו אשכרה טורח לקרוא את כל ההתחלה הזאת. בכאן והעכשיו טראומת התאונה היא כבר זכרון קצת עמום. היד עוד כואבת לפעמים, במיוחד בזמן שעורי היוגה, ואני כבר יותר מחודש לא יוצאת עם אף אחד. בכאן והעכשיו אני מתנדנדת איפשהו באמצע הדרך. בין הלמעלה והלמטה, בין הייאוש לתקווה, בין החירות לעבדות. עשינו ארבעה סיבובים שלמים בגלגל הענק! סיפרה האחיינית שלי בעיניים בורקות לכל באי הסדר. ארבעה סיבובים!

 

ואני בקושי בסיבוב השני של חיי. יש לי עוד זמן.

 

נכתב על ידי , 14/4/2009 09:24   בקטגוריות אופק, ישר לוריד, מסיבת התה של מומו, על גלגלים  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
99,956
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)