יריות

אני מתגעגעת אלייך ככ,אין לי כבר איך לתאר,נגמרו לי המילים ברגע שהלכת ממני.

אני חייבת את היום שלך,כמה שזה עצוב,את האזכרה שלך.ששם אני באמת אוכל לבכות כמו שצריך ולא לפחד מהתגובה של אבא ובכלל של המשפחה.עצוב לי,עצוב.אבא חושב שהוא אשם,שאם אני אתאבל עלייך..הוא אשם,כי הוא הכיר לי אותך,וכי הוא הביא אותי אלייך בכל פעם שביקשתי,וכי הוא הראה לי את הפסלים שלך,וכי אתה לימדת אותי מהי אהבה של סבא,סבא אמיתי,כי אני חושבת שמעולם לא הרגשתי אהבת סבא כזאת,וכי הוא הביא אותך ואת כולנו לבריכה בקל"יה והיינו נהנים בצורה שאי אפשר לתאר,וכי הוא דיבר עלייך כל הזמן,וכי היית לו כמו אבא,וכי הוא אכל איתי ואיתך תותים עם קצפת ושוקולד,וכי הוא אמר לי באותו יום שאתה חולה..חולה מאוד,שיש לך סרטן אכזרי,וכי הוא לוקח אותי אלייך לבית החדש שככ רצית לעבור אליו ולחיות שם את המשך חייך עם אישתך שושי ועם הנכדים והדודים,אבל שמה בבית החדש,הבית הזה שציפיתי לפתוחאת הדלת ולראות אותך חזק ומהלך וקופץ לקראתנו..ראיתי אותך מנחם שלי,סבא שלי,יושב במיטה,לא מצליח לשמוע או לדבר,לא מבין מה קורה,מנותק,אבל העיקר..העיקר שלא שחכת אותי,בעצם לא..העיקר הוא ששמעת שאמרתי לך שאני אוהבת אותך,והעיקר שחייכת ואמרת שגם אתה,וכי אבא באותו בוקר נורא אמר לי שאתה מת ובכה איתי,וכי זה היה היום הכי נורא בחייו וקרוב לוודאי גם שלי,וכי אבא לא יכול לראות אותי בוכה עלייך,אני מתביישת ככ.

אני ככ מתגעגעת אלייך..ככ אוהבת אותך...מנחם שלי..סבא שלי.

עכשיו 3:03,אני מקווה שמי שחושב עלי עכשיו הוא אתה.