לא יודעת למה... אבל אני מרגישה אשמה בהכל...
בכל מה שקרה... מתחילה להצטער על רגעים שהייתי יכולה להיות איתה ולא הייתי נוחכת.
בפסח,
שסבתא עוד הייתה בחיים...בתקופה שהיא כבר ממש גססה...היא קיבצה את כל המשפחה לחדר שהיא שהתה בו בבית החולים.
כולם ישבו מסביבה במעגל...
כל הילדים של סבתא באו עם הילדים שלהם ורק אבא שלי בא לבד עם אמא שלי.
סיפרו לי, שכשסבתא ראתה שאנחנו לא נמצאים היא שאלה את ההורים "איפה הילדים?"...וההורים ישר ענו "לא באו"
באותו יום, שלא זכיתי להיות איתה, היא נפרדה מכל בנאדם ובנאדם במשפחה.
תמיד אני נזכרת באיך שהיא ביקשה מאיתנו סליחה על זה שהיא הולכת למות עוד מעט,
ובמשפטים שהיא אמרה "אל תדאגו לי" ,"המלאכים מלמעלה קוראים לי".
אני כל כך שונאת את עצמי,
הכל בגללי, היא מתה ואני אשמה בכל זה!,
האמנתי בשטן לתקופה של 3 שנים אבל במשך כל השנתיים לא עשיתי כלום עם האמונה שלי.
ושהתחלתי להתפלל לשטן לפני חצי שנה בדיוק סבתא שלי קיבלה ת'מחלה המזדיינת.
גילו לה את המחלה מאוחר מדיי,הסרטן כבר הספיק להתפשט ולפתח גרורות גם בלבלב ובמעי.
ההורים בהתחלה ניסו להסתיר את כל זה ממני, אמרו שסבתא תהיה בסדר,עד שתפסתי את אבא שלי לשיחה ואמרתי לו שבעיקר
עכשיו שלא יסתיר ממני כלום!, אני רוצה לדעת מה קורה איתה,בכל זאת זאת הרי סבתא שלי.
ואז אבא אמר... "הרופאים אמרו שהיא לא תחזיק מעמד...זה עניין של ימים,שבועות, אם צריך גם חודשים עד שהיא תמות."
באותו רגע ששמעתי את זה...לא הצלחתי אפילו לבלוע ת'רוק והייתי המומה ממה ששמעתי.
ואז אבא יצא מהחדר שלי, סגרתי ת'דלת ופשוט התחלתי לבכות.
איך זה יכול להיות? שסבתא תמות?,
הרי לא מזמן היינו אצלה בחג והיא תיפקדה ממש טוב, כמו בנאדם בריא.
כל הזמן היו רצות לי מחשבות "מה נעשה שהיא תמות? ,איך נמשיך הלאה בלעדייה?".
כל יום אבא הלך לסבתא לבית חולים להיות איתה.
היה קם במיוחד בבוקר כדיי להיות איתה ונשאר ער בלילה לעשות משמרות.
אחרי כמה ימים...הרופאים דיברו עם כל האחים (כולל את אבא שלי) והם אמרו שסבתא לא תחזיק מעמד עד פסח.
עם הזמן פסח התחיל להתקרב , ואבא ראה שהוא הולך לאבד את סבתא וכל יום שהוא היה בא הביתה הוא חזר עצבני,
אי אפשר היה לדבר איתו על כלום, כל פעם הוא האשים אותנו בכל מה שקורה וצעק בלי סוף.
יום רביעי אחד אחריי שחזרתי מהשיעורי בס שלי אמרתי לאבא שאני רוצה לבוא איתו לראות את סבתא,
אני והוא הלכנו לבית של סבתא כי שיחררו אותה לכמה ימים.
לא יכולתי לראות את זה...היא הייתה פשוט רזה, שנישקתי אותה בקושי היה בשר על הלחיים.
היא הייתה נראית זוועה.
אחרי שראיתי אותה ככה, הלכתי מהר למטבח והתחלתי לבכות.
דודה שלי שהייתה גרה עם סבתא כל החיים, נכנסה למטבח, ראתה אותי בוכה והתחילה גם היא לבכות.
חיבקנו אחת את השנייה והיא שאלה אותי "מה נעשה עכשיו עם החגים?" ובאמת, מה עם החגים?
עוד מאז שהייתי תינוקת תמיד בחגים היינו הולכים רק אלייה לדירה לחגוג, כל חג היה שמח, בכל פעם שהיינו באים אלייה,
אפילו בשבתות, היה מי שייתן את החום והאהבה שכל בנאדם אוהב שנותנים לו.
כל זה פשוט מתפוגג...אותם ימים כבר לא יחזרו על עצמם.
הייתה תקופה מסויימת שהיא הייתה חולה ,עוד הרבה לפני שהיא גססה, שפשוט הייתי רואה אותה, לא נישקתי
אותה, לא הוצאתי מילה לעברה.
וזה לא כי לא רציתי, רציתי מאוד, אבל איכשהו נמנעתי מלגרום לזה לקרות, פשוט לא הייתי מסוגלת.
דודה שרה באה הזמינה ת'משפחה לארוחת ערב אצלה, ובאותם ימים סבתא הייתה ישנה אצלה.
שנכנסנו בערב הסתכלתי אל עבר הסלון, וראיתי את סבתא מכוסה במלא שמיכות.
ניסיתי קצת להתקרב אלייה וישבתי ליידה.
כולם שאלו אותה אם הכל בסדר, היא אמרה שקר לה ושיש לה כאבים ממש חזקים ובלתי נסבלים בבטן.
בהתחלה כדיי לגרום לה לא לדאוג המשפחה שמרו בסוד את זה שיש לה את סרטן הכבד וסיפרו לה סיפור שיש לה דלקת חריפה
בקיבה, אבל מכל השיחות של המשפחה שהיו ליידה בשקט היא עלתה על זה ושיחקה אותה כאילו היא מאמינה לסיפור שהבאנו לה.
באותו יום שהיא נפטרה היה יום הזיכרון לחללי צה"ל.
תכננתי לעלות לקבר של טירן ז"ל ,איזה לעלות לקבר ואיזה נעליים, במקום ללכת לקבר של דוד שלי הלכתי ללוויה של סבתא שלי.
באותו יום שהיא מתה דוד שלי שמעון היה במשמרות... (באותו זמן פינו את סבתא לבית חולים גריאטרי שהם בפרדס חנה)
בשלוש בלילה ככה הוא הלך לישון באוטו בחוץ, הוא סיפר לנו שבזמן שהוא ישן באוטו הוא חלם שהוא אומר לסבתא:
"אמא אל תלכי, אל תעזבי אותי, אל תשאירי אותי לבד" ובדיוק שהוא קם מהחלום הזה סבתא כבר ממש דעכה.
אני באותו זמן ישנתי, אבל לא ישנתי טוב, משום מה משהו הטריד אותי.
קמתי ב 5:20 והתחלתי להתארגן לבצפר.( ב-5:30 בדיוק נקבעה שעת המוות של סבתא)
פתאום ב5 ומשהו אני שומעת שמתקשרים לאבא, עצרתי לשנייה את כל ההתארגנות שלי והתחלתי לצוטט לשיחה.
שמעתי רק שאבא אמר "אהה...בטח...עכשיו אני בא!" , לפי איך שהוא אמר את זה ושדוד שלי עוד ייתקשר בשעה כזאת הרגשתי
שמשהו קרה.
אבא שלי התחיל להתארגן מהר ודיבר עם אמא שלי ויצא מהר מהבית.
ב-6 ומשהו אמא דפקה בדלת, שאלה אותי "קארין, את ערה?"
אמרתי לה "כן", אז היא אמרה לי "טוב תקשיבי....,סבתא עזיזה נפטרה"
הפה שלי היה פעור מהתדהמה, אמא שאלה "שמעת את מה שאמרתי?", ופשוט לא הצלחתי להגיב לשאלה שלה.
נפלתי על הריצפה והתחלתי לצרוח "לאאאאאאלאאאאאא" ולא הפסקתי לבכות.
במקום ללכת לבצפר הלכתי לחדר של סבתא בבית החולים הגריאטרי בפרדס חנה,
דוד שלי שמעון ישב ליידה והחזיק לה את היד.
הגופה שלה הייתה באותו מצב שהיא מתה, היא שכבה על המיטה עם הפנים מוטות לצד,פה פתוח ועינים סגורות.
האור היחידי שהאיר בחדר היה אור השמש שנכנס דרך החלון.
ישבתי על המיטה לייד סבתא ולא הפסקתי להסתכל עלייה בזמן שהיא הייתה מכוסה בסדין.
הפנים שלה היו לכיוון שלי, ועד עכשיו רצה לי תמונה אחת בראש..., הגופה של סבתא שלי שהייתה מכוסה בסדין ובדיוק
ליידה בקיר, דודים שלי תלוי כמו תמונה כזאת של טינקרבל הזאת המצויירת מפיטר פן מחזיקה שלט שכתוב עליו :
"אוהבים אותך", נוי ודודה מסודי קישטו לסבתא את החדר בציפורים ופרחים מפלסטיק ומנייר,הם קנו לה גם כמה ימים
לפני שהיא מתה ציפור מעץ שכשמתקרבים אלייה היא מצייצת.
באותו זמן סבתא גם קצת איבדה את הזיכרון וגם איבדה "ת'ראש",היא ראתה את הציפור וביקשה שנאכיל אותה,
אז שיתפנו פעולה אמרנו שנאכיל אותה אבל קודם שהיא (סבתא) בעצמה תאכל.
סבתא אהבה חיות ואת הטבע, היא הייתה אישה צדיקה,דתייה,ביישנית וצנועה.
תמיד שדיברו איתה המבט שלה היה למטה והיא בחיים לא צעקה או הרימה את הקול על מישהו.
היא גדלה עם תרבות שונה במרוקו, אף פעם לא יהיה אפשר לתאר אישה כמוהה, הרבה פעמים תשמעו שאנשים יאמרו
את מה שכתבתי עכשיו, אבל כל האנשים האלה שאתם מדברים עליהם, לפחות כמה פעמים בודדות יצא להם לכעוס ולהרים
את הטון, אבל אצל סבתא, לא ייאמן שאפילו פעם אחת זה לא קרה.
שהייתי קטנה, היא גידלה אותי אצלה תקופה מסויימת, ככה שבשבילי היא לא רק הייתה סבתא אלא גם א-מ-א
תמיד היא דאגה לכל המשפחה במקום לדאוג לעצמה.
במקום לממן לעצמה כסף לתרופות היא הייתה דוחפת לנו ת'כסף לכיסים בלי שנשים לב העיקר שלנו יהיה טוב.
באותו זמן שהגופה שלה הייתה על המיטה, רציתי להפרד ממנה, דרך אחרונה להגיד שלום.
החזקתי לה את היד ונישקתי אותה. היד הייתה רזה עד שכבר היה אפשר לראות את העצמות מתבלטות בין העור הדק שהיה
עלייה,היד הייתה קרה, וכחולה.
אחרי כמה דקות באו הקברנים מחברת "קדישא" לקחת את הגופה.
יצאנו מהמחלקה והלכנו לאוטו, לא יכולתי אבל, רציתי לראות מה קורה, עמדתי לייד האוטו שלנו וראיתי איך מעמיסים את הגופה
של סבתא על המכונית שלהם.
ב-14:30 באנו לבית העלמין החדש לייד אליכין ונשמע שמה קול ברמקול שאמר:
"הלווייתה של כהן עזיזה מתחילה מרגע זה"
וכל הדודות המרוקאיות שלי, התחילו לבכות ולצרוח "וווהו וווהווו" אחרי שסידרו ת'גופה של סבתא באו להביא אותה להספד,
אני ונוי חיבקנו אחת את השנייה ולא הפסקנו לבכות, זה היה כל כך קשה לראות את זה.
הלכתי אחר כך לייד אבא שעמד בדיוק איפה שהספידו את סבתא.
העיניים שלו כבר היו אדומות מרוב בכי, הוא התפרק, פתאום אני שומעת אותו אומר "אני לא יכול יותר!" ונשען על הברזל
איפה שסבתא.
נשברתי שראיתי אותו ככה, בנות דודות שלי באו התחילו לצרוח "סבתאאאאא" , "סבתאאאאאא אני אוהבת אותךךךךך"
ואז לקחו את סבתא לבור שקברו לה.
הכניסו אותה לבפנים והתחילו לכסות עם חול.
דודה שלי פאני שהייתה חייה איתה חלצה ישר את הנעליים ,אמרה: "אמאאאאאא אני באה להיות איתךךךך" ובאה
לקפוץ לבור גם כן אבל כולם ישר תפסו אותה ,הביאו לה מים וניסו להרגיע אותה.
שסיימו לכסות את הבור נזרקתי עליו שכבתי על האדמה ואמרתי לסבתא "אני אוהבת אותך".
והלכנו לשבעה אצל דוד שמעון .
המכונית השחורה של חברת "קדישא" שהעמיסה את סבתא עלייה
בערב פסח שסבתא גססה
סבתא ודוד עמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
take this fucking life from me