אני לא יודעת איך אני אוכל לשכוח אותך,

אבל אני לא מתכנוות להמשיך לאהוב אותך, כי אני הריי גם עכשיו לא אוהבת וזה הכל סתם.

נכון?

אני לא מרגישה אלייך כלום, זה הכל סתם הצגה שלי עם עצמי שאין בה קהל ואין בה שחקנים, רק אתה אני.

נכון?

נכון שאתה לא באמת אהבת אותי ואני לא באמת אהבתי אותך?

לא נכון.

אתה יודע, לפעמים שכלכך נפגעים ממישהו משהו בתוך האדם המסוים הזה, נכבה.

גם אם הוא רוצה בכך, וגם אם לא, זה פשוט ככה.

המוח נותן הוראה לגוף לכבות חלק מסוים כלשהו בלב, ולא להדליק אותו יותר.

זה כמו פינה מתה כזאת, שאין מה לעשות איתה יותר, היא שם רק כדיי להשאיר אותנו בחיים אבל היא בעצם מתה מעצמה, זה פשוט ככה.

ואח"כ שאדם בא ומצטער על כל מה שהוא עשה, ומנשה בלי לדעת בכלל ובלי כוונה להדליק את אותה פינה,

והוא לא מצליח.

ואז הוא לא מבין, אבל למה?, הריי זאת דרכו של עולם.

טועים, אח"כ מבקשים סליחה, סולחים וממשיכים הלאה.

כן, זה ככה. זאת דרכו של עולם.

זה ממש ככה, רב הפעמים.

אבל אני חושבת שיש פעמים שזה פשוט לא מצליח,

למה? כי שוב, לפעמים שכלכך נפגעים ממישהו משהו בתוך האדם המסוים הזה, נכבה.

ואז הכל נהרס, ושוב.

ופתאום מגיעה עוד סליחה, שמצליחה להדליק ניצוץ בפינה ההיא ואחרי שנייה זה שוב נכבה.

כי אנחנו בני אדם, לפחות אני.

ואי חושבת שגם אתה, או את.

זה ממש לא רלוונטי על מי הפוסט הזה, אם האדם הוא זכר או נקבה..זה לא ישנה כלום.

לדעתי כל אדם צריך לקרוא את הפוסט הזה כדיי להיות אנושי יותר,

אנשים הם לא בובות, לפחות מי שחבויה בו טיפת אנושיות.

לא תמיד אחרי שאדם מסוים כלכך פגוע הוא יסלח, כי הוא אנושי.

וכי פגעו בו, והוא מפחד שיפגעו בו שוב, נכון?

כי הכי חשוב זה הגן על עצמך כדיי שאתה תהיה בסדר, כדיי שאתה חייה, וכדיי שלך יהיה טוב.

איכס, זה לא ככה.

לא משנה.

הרי אחרי הכל כולנו מצויים במחלקת אבדות בבית חולים אברבנל, נכון?

נכון.

אני פשוט (לא) יודעת מה עובר עליי.