משהו קרה אחרי שהשתחררתי מהצבא.

היו לי הרבה תוכניות, היו לי הרבה חלומות-

חלקם מציאותיים וחלקם מציאותיים פחות.

חיכיתי לשחרור מהצבא כמו הרבה אחרים,

היו לי זמנים רעים וטובים בשלושת השנים ההן,

היו לי גם רגעי משבר (כי אם לא אז זה לא אני),

אבל עברתי את זה, מצאתי את האנשים שלי,

נפתחתי לדברים והיה הרבה מזל, המון!

פחדתי לצאת לאזרחות, אבל גם התרגשתי

כי כבר תכננתי לאן ואיך אני ממשיך.

כמו רבים מהמשתחררים התוכנית שלי

הייתה ללכת לעבוד את הזמן הדרוש

במפעל ולקבל את הכסף הנוסף שמגיע לי.

בהמשך ידעתי שארצה ללמוד עיצוב גרפי,

אבל לא הייתי סגור על זה, למרות שכבר

ביקרתי במכללה, שבאותו הזמן הקסימה

אותי מאוד, אבל רציתי עוד זמן לחשוב,

הרי רק השתחררתי! תנו לנשום!

הייתי מלא במוטיבציה. השתחררתי בינואר,

הייתה לי יותר מחצי שנה לחשוב, לעבוד,

להגיע למסקנות. את ראיון העבודה 

במפעל עברתי בקלות, הרשמתי! אבל...

הסטירה (לא פיסית) הגיעה מאמא שלי...

סטירה כואבת, סטירה שבלבלה אותי.

היה לנו ריב מלא בצעקות על כך שאני

מבזבז את החיים, אחרי שהתלהבתי

שהתקבלתי לעבודה במפעל ההוא.

על כך שיש לי אפשרות להתחיל 

ללמוד כבר עכשיו, בעוד חודש וחצי.

השבוע הראשון במפעל היה קשה,

אבל אחרי הריב הזה הוא היה

הרבה יותר קשה. אז התפטרתי.

במבט לאחור אני מאשים רק אותי,

כי התקפלתי, כי כמו תמיד לא

עמדתי על שלי ולא הלכתי לפי

מה שתכננתי, כי לא חשבתי על הכל

עד הסוף, כי פיספסתי הזדמנות.

למדתי עיצוב, אבל זה הרג אותי,

כי לא הייתי "שם" ופחדתי לפרוש.

היום אני ממשיך להתרחק משם.

קל להגיד לעצמי: "מה הבעיה?!

קום! עשה עם עצמך משהו!"

אבל אשכרה לקום ולעשות...