אישה טיפשה מטבח מיטה

ואו, הרבה מים עברו בנהר מאז שעידכנתי לאחרונה.

הרבה זיעה קרה כתוצאה מלחץ, עצבים, שמחה וחום עברה על פני.

היו גם כמה דמעות פה ושם, אבל זה קיים תמיד אצל בחורות נורוטית עצבניות שכמותי.

הרי קשה לשאוף לשלמות ולהישאר אדישים רגועים וקלילים.

וקלילה אני לא, לא במשקלי המכובד ולא במחשבתי הצינית והפורה.

זוכרים את חנות הגרביים? בטח לא תופתעו לגלות שעזבתי שם אחרי שבוע עבודה אחד בלבד.

מצטערת אבל כנראה שאני לא שירותית מספיק, העצבים שלי לא חזקים מספיק

ואין לי מספיק נסיון וחיוכים לחלק לקוני הגרביים ולקונות התחתונים. שאגב טוענות שהן ''בערך מידה מדיום'' כשהן מתרפסות על מידת אקסטה לארג מכובדת.

אולי אפילו אקסטרה אקסטרה. אבל מי מודד?

השכרנו גם דירה. בדרום הארץ.

ומנתנייתית, שהפכה להיות מנתחלת הפכתי להיות באר שבעית גאה.

טוב, פער התרבויות בין באר שבע לנתניה לא רחוק, ולא נותרתי הלומת קרב בעירי החדשה.

לא ברור איך חמש שנות מגורים באריאל נכנסו בין כל זה. ואיך הן נעלמו תוך יומיים כלא היו.

עכשיו אני כותבת לכם ממרפסת דירתי המקסימה בבאר שבע.

מפריחה עשן סמיך לאוויר, והמחשבות מתרוצצות בראשי.

מחשבות, תוכניות, מילים, שורות, מכל הבא ליד יש פה.

במה תבחרו?

זו היא תחילתה של תקופה חדשה, מעניין כמה נפלאה היא תהיה.

ארבע שנים ארוכות מצפות לי בעיר החמה, החביבה והדרומית הזאת.

שנה אחת של ביניים (השנה), היאבקות בתנאי מחייה מעליבים  שיודעת לספק בכבוד מדינת ישראל לתושבי הצעירים ועוד שלוש שנים של תואר ( והרשו לי לרגע להיות שומרת מצוות ולומר ''בעזרת השם'')

אשר בסופם אהיה בן אדם חדש ואחר. לכאן ולכאן.

אז מצאתי עבודה מהר מהר. ואחרי התלבטות קשה בין עבודה במוקד לבין עבודה במלצרות. (איפה מרווחים יותר באמת!)

מכרתי את נשמתי בפעם השנייה לשטן ההתחייבות, ולאחר הפעם הראשונה שכללה שנת קבע מלאת סבל.

התחייבתי להיות מוקדנית במשרה מלאה בהוט.

כן כן, אני זאת שתצעקו עליה, תדרשו הטבות ותבכו לה על זה שאין לכם אין הכסף לשלם על העשיקה הטלווזיונית שהחברה מספקת לכם.

הרשו לי להיות סנובית ולספר שמרכזי ההערכה האלה ממש קטנים עלי, ואני אפילו יכולה ללמד אותם איך לראין אנשים למשרות חדשות.

אז התקבלתי בברכה ללא הרבה הירהורים מצד הוט, ועם הרבה הרהורים (לטובה) ספקות וחששות מצידי.

אך החלטתי לשים סוף להתלבטות ולחתום.

קצת מרגיז אותי תנאי השכר בעיר הפרפריאלית הזאת.

לא יתכן שאותה משרה בדרום הארץ תשולם אך ורק בשכר מינימום ובמרכז הארץ תתוגמל ב25 שקל לשעה.

אז מה אם אוטובוס בבאר שבע עולה רק ארבעה שקלים? והשכר דירה שלי עומד אך ורק על 1800 שח לדירה גדולה ומקסימה.

בעוד בתל אביב הייתי מקבלת חורבה במחיר כפול (ואף יותר מזה).

לא אשקר ואומר שהיו לי לפעמים מחשבות זימה לחזור לצהל.

למרות כל החרא שאכלתי שם, וחוסר ההערכה המוחלט שזכיתי לו במסגרת הזאת.

אבל הי.. לפחות שילמו לי יותר.

אבל מצד שני, גם עבדתי שעות לא הגיוניות, שאם נחלק את השכר הגולבאלי לשעתי זה יעמוד על שכר רחוק משכר המינמום. מישהו אמר פה ''צבא עבדים?''

אבל הי, הרי אנחנו האנשים בעלי זכרון סלקטיבי, שזוכר רק את הדברים הטובים באמת.

לא?

מצאתי את עצמי יושבת שעות מזכירה ומשכנעת את עצמי כמה רע היה לי בצבא, וכמה טוב עשה לי להשתחרר.

אז הרשו לי לברך אתכם ב''הוט שלום מדברת האישה, במה אוכל לעזור?''

ולסכם בהתחייבות שלא יחסכו מכם סיפורים משעשעים על לקוחות לא כך כך משועשעים בחברה הזו.

נשארו לי רק ימים ספורים של חופש עד תחילת הקורס.

מעניין מה תדוג חכת הזמן שלי.