+ Never Far Behind.

כשאתה קולט כמה שינית בעצמך מבלי להבחין בנעשה...

כשאתה מבין את הדרך, אבל לא רואה את התוצאה...

כשאתה פתאום עומד לבד בתוך השממה.

כמה טעויות נעשו, כמה שריטות נחרטו.

זה מטריף לראות פתאום עולם חדש, עולם שבנית בעזרת כל הכאב, הבלבול, החוסר וודאות.

פתאום אני עומדת שבורה.

אחרי שבניתי את עצמי כלכך הרבה שנים.

אני עומדת שבורה, כמעט חשופה לעיני כל, מבלי לדעת איך הגעתי לכאן.

טוב לי איתך,

כמו שמעולם לא היה לי.

זה לא ישתנה.

אבל איפה אני?

איפה כל השאר?

אבדתי.

אני אפילו לא מחשיבה את עצמי כאישיות...

היא נעלמה מתוכי.

אני כבר הרבה פחות מישהי,

חזרתי לגיל 14,

ילדה מבולבלת חסרת ביטחון,

ילדה שמותר לה. (אבל בעצם אסור לי)

מחקו ממני הכל.

אני מחקתי.

כשאני בתוך כל הבלאגן של עצמי, איפה מתחילים?

האדישות התגברה כבר ממילא.