איש הרכבות

אכן , עוד שבוע רכבת עבר.

וכמובן יש עוד מה לספר.

השבוע חזרתי הביתה גם ביום שלישי. וסיפור שהיה כך היה:

יצאתי בשעה המוקדמת למדי של 16:20 מהבסיס , להדחס עם כל אנשי הטרמפים במקום הטרמפים האגדי והקבוע.

אותו מקום שאתה מבין אחרת לגמרי , אחרי ששמרת שם כל כך הרבה זמן.

אבל כל זאת משני למדי באותו הסיפור על רכבת ישראל.

כרגיל הרבה אנשים נדחפו ונדחסו , ועוד כמה שסיפרו את סיפור חייהם בהמתנה לטרמפ הבא.

ועוד אשדוד אחד , יבנה צפון , קרית יערים ועוד צירופים אקראיים של אותיות שלא באמת אומרים לי משהו.

העדפתי לא להמר על אחד מהם.

כבר היה 16:30 והמצב התחיל להיות גבולי. טרמפים כידוע הם דוגמה מצויינת למקום בו החזק שורד.

פונקציה מורכבת של הכוח שלך , גודל התיק , נסיון , מיקום על הגדר והקשר שלך לנגד הטרמפיאדה השומר במקום.

ואולי קצת מזל.

החלטתי להזמין מונית. התקשרתי אבל היה תפוס. ניסיתי תחנת מוניות אחרת , אבל הם אמרו שהם לא מגיעים לבסיס.

מוזר.

צלצלתי לאיש הקשר המקומי , והוא אמר שיזמין לי כבר מונית. לאחר מספר דקות הוא צלצל ואמר שאיש תחנת המוניות אומר שיש להם עוד מספר אם מקרים כאלה קורים , ואכן תגיע מונית עוד כ5 דקות.

חיכיתי 5 , ועוד 5 , ועוד 10. וכבר היה 16:50. חזרתי לעמוד עם אנשי הטרמפים , הבנתי שכנראה שום מונית לא תגיע.

חיילת אקראית שאלה אותי מתי ההסעה להרצליה מגיעה. איזו הסעה להרצליה?? [ועוד כמה סימני שאלה] , שאלתי.

והיא הסבירה בבטחון על אותה ההסעה האגדית מהבסיס להרצליה רכבת. אותה הסעה שנסתרה ממני חודשים כה רבים. ממני , איש הרכבות.

אמרתי לה שהתרשמתי בהחלט , ושאשאל את הנגד שעמד במקום.

הוא ענה שההסעה תגיע בעוד מספר דקות.

ואכן ההסעה הגיעה. אוטו לבן קטן , ועם זאת גדול. נכנסנו כמה חיילים ואני , ועוד אזרח למחצה.

ההסעה חיכתה עוד כ5 דקות במקום , ואז התחילה לנסוע.

הגענו לתחנת הרצליה רכבת ב 17:03 באורח פלא. חשבתי שבטח הרכבת מזמן עזבה ,אך בכל זאת ,

מתוך אמונתי בחוקי עולם ובמנהגי הרכבת הקבועים רצתי לעבר הרציף. עליתי במדרגות וראיתי את הרכבת עוצרת.

מיד נכנסתי. לא ייאמן. זה בטוח שיא חדש כלשהו. כמובן תודות לאיחור של הרכבת.

הגעתי לת"א מרכז ושם ירדתי להחלפת רכבות. השלט הראה רכבת לבאר שבע בעוד כמה דקות.

חיכיתי כמה דקות , אבל לא קרתה שום רכבת. עוד כל מני אנשים התלוננו שהרכבת לא באה.

גם פועל אחד התחיל לצעוק שאין כאן רכבות לחיפה , דבר שהוא די הגיוני אם אתה ברציף מספר 3.

לקחתי כמה מהסוכריות פירות , מהסוג שחסין מול שמש. אחד הדברים שתמיד מרשימים אותי הוא הטעם של הבננה,

שדומה באמת לבננה באיזשהי דרך מעוותת. למעשה הטעם שלו אפילו טוב יותר משל בננה.

היה גם טעם חדש של ענבים בצורת כדור סגול. גם הוא היה די איכותי , אבל אולי אני אומר את זה רק בגלל השמש.

עברו 10 דקות , ועוד 30 דקות. ועוד 20 דקות. אבל אף רכבת לא הופיעה. שאלתי איש רכבת שמוכר לי מעברי הרחוק מה קרה לרכבת,

והוא ענה לי באדישות : אחי , פספסת את הרכבת , היית צריך לבוא יותר מוקדם.

הייתי בטוח שהייתי שם כבר לפני שעה , אבל זה לא באמת עזר.

המתנתי שם עם המון זועם עוד כ10 דקות , וסוף סוף הופיעה רכבת. ונחשו מה , זו הייתה רכבת לנתב"ג.

עוד תחנה חשובה בחיי. בעצם לא , היא רק מבזבזת לי את הזמן בחיים. לי ולצבא , וגם לעוד מאות אנשים אחרים ,

שלפתע התחנה הזו הפכה להיות חלק מהחיים שלהם , גם כשהם נוסעים לקריית גת ,ללוד , לבאר שבע או לדימונה.

לכל מקום.

[המתנה ארוכה לרכבת , בת"א מרכז , רציף 3 האגדי]

לבסוף הרכבת הגיעה. היה כבר 18:20.

הנסיעה עצמה הייתה מוזרה למדי , וארוכה ממש באופן מפתיע , או לא מפתיע.

ספרתי 5 מפגשי רכבות , סה"כ זמן הגעה לתחנת באר שבע צפון 20:30.

הגעתי הביתה לבסוף ב 20:40 בערך, מה שאומר שלקח לי 4 שעות ו 20 דקות להגיע מהבסיס הביתה.

ייתכן שגם זה שיא חדש.

אני שוקל להתחיל לעבור לנסוע באוטובוסים , באמת. אבל מה יהיה על הבלוג הזה?

כבר אחשוב על משהו.

עד הרכבת הבאה,

איש הרכבות.