איש הרכבות

אמרו לי פעם שזו רק הרכבת. אתה צריך לנסות את האוטובוס , כי אוטובוסים יודעים מה הם עושים.
ועוד איש חכם אחד אמר לי , שמפגשי רכבות יש הרבה בעולם, אבל מפגשי אוטובוסים כמעט ואין.
למרות זאת , כשזה קורה זה די לא נעים.

ועוד באותם צהרי היום עזבתי את הבסיס לטובת העולם האזרחי למחצה של הסוף שבוע.
כרגיל יצאתי לאותה הטרמפיאדה שסיפורים רבים סופרו עליה , והמתנתי.
שם פגשתי ממתינים רבים אחרים. למעשה המון רב וגדול. ביניהם שניים שהיו שותפים לצרות הרס"ר שלי.
ככה זה כשלא יודעים לנקות שירותים. אבל זה סיפור אחר , אולי לבלוג אחר.

עוד אני ממתין בתחנה ,והנה מגיע מיניבוס לבן וקטן למדי. "סוף סוף המיניבוס להרצליה" , חיילת אחת צעקה.
היססתי לרגע ,וזה היה מספיק בשביל לפספס אותו , כי ההמון הרב זינק עליו. נדמה שהוא כמעט נפל על צידו,
אך הוא הצליח לעמוד בלחץ הרב ,ונסע משם באופן מיידי.

נותר רק לחכות לאוטובוס האחרון שיוציא אותי משם , אם יתמזל מזלי. אותו אוטובוס שהושיע גדולים ממני,
ועוד לא אכזב.

והנה הוא הופיע ברקע. והחלה המלחמה הגדולה באמת. חבר אמר לי שמעכשיו כל אחד לעצמו , הנהנתי להסכמה.
נדמה מרחוק שהאוטובוס היה ירוק יותר מהרגיל , וגם שטוח , מה שאומר שיהיה הרבה מקום לעמוד. מצויין.
עמדתי בסוף התור בשביל לא לדחוף כמה חברים שלי. מתברר שאין אויבים במצב הזה. זה רק מי יישאר בבסיס ומי יחזור הביתה.

נדחסתי אל תוך האוטובוס , שהיה צפוף פחות מהרגיל , באופן די מפתיע. אכן כולם הצליחו לעלות.
אני ועוד כמה חיילים מקומיים [הם הצליחו לתפוס מקום] פתחנו בשיחה אינטליגנטית [חופרת] למדי,
שנמשכה ונמשכה. הסתכלתי לפתע בשעון ותהיתי למה אנחנו לא מגיעים לשום מקום. כבר עברה חצי שעה , לא כ"כ קשה להגיע
לתחנת ת"א מרכז האגדית. אבל הכל התברר לי כשאותה החיילת הצביעה על המכונית מצד האוטובוס.

היא ניצבה בזווית מאונכת למדי לגוף האוטובוס. אכלסו אותה שני אנשים , אחד מהם ככל הנראה ערום. כמה אנשים באוטובוס עשו
לו פרצופים , ונדמה שהוא לא הבין על מה כל המהומה.

התברר שהיינו בפקק די גדול. למעשה עצום. כל מני נהגים יצאו מהמכוניות שלהם והתחילו להתהלך ברחבי הכביש בתקווה שזה ישנה משהו.
תהיתי האם כל המצב המוזר יגרום לי לפספס את הרכבת , בעוד שהשעה הייתה כבר 18:00 , זמן גבולי למדי להגיע לתחנה.
אך לא הייתה כל דאגה בליבי , כי הרכבת שייכת לרכבת ישראל , ועל כן היא תאחר ברבע שעה לפחות , אם לא עשרים דקות.
ועל כן היא תגיע ב 18:15.

אך הנסיעה באוטובוס התארכה יותר מהצפוי. כי באותו מקום שהיינו ב 18:00 נשארנו גם ב 18:15. לא רבים יודעים מהי הסיבה לכך, אך ברור שלא מדובר באותו האיש הערום שלא יודע לנהוג. מכל מקום הוא כבר לבש חולצה עד אז , הוא כנראה הבין את הרמז.
נחתנו בקרבת ת"א מרכז [סבידור [ארלוזורוב]] בסביבות השעה 18:20. רוב האנשים כבר ויתרו על הרכבת לבאר שבע ,אבל היו כמה שהייתה בהם עוד אמונה באיחור הרכבת. אפילו ב20 דקות. הפעם לא הייתי ביניהם.

ביצעתי טעות של מתחילים בהיותי באותו האוטובוס , בכך שנפרדתי מהתיק שלי על מנת לנהל שיחה [על אף שהייתה אינטיליגנטית].
ומכאן הגעתי לחוק טיילי האוטובוס הראשון שאומר ללא כל ספק , אל תהיה מחוץ להישג יד על התיק שלך. אחרת תיאלץ לדאוג
שבמשך נסיעה שלמה אף טייל אוטובוס מתוסכל לא בעט בו החוצה. וזו אכן יכולה להיות תקרית קשה אם היא מתממשת.

הלכתי לאיטי עם אותו אדם אגדי שיודע להגיע למקומות הנכונים. הוא אמר לי שהוא בדרכו לאוטובוס , למקום בו גשרים אגדיים מובילים
אותך למקום אחר. השבתי שכנראה לא נועדתי ללכת לשם , ופני מועדות לרכבת ,הלא היא רכבת ישראל.
בדרכי חלפתי מול איש הבייגלה , שאמר בקול מזמין : "אחי , אחלה בייגלה עם זעטר". עניתי "לא תודה". ומובן שכך,
הבייגלה הוא סמל לנצחון על הזמן , אך לא ניצחתי הפעם. נכנסתי בתחושת הפסד לתחנה.

השומר הסביבתי קמבן לי כניסה צדדית פנימה. שווה להיות חייל. מכונות הכרטיסים היו כמובן מלאות באנשים , או שלחילופין
האנשים היו מלאים במכונות כרטיסים , אך בתור טייל אמיתי מובן שהחזקתי בארנק כרטיסים רבים מבאר שבע לת"א ,
שכמובן עובדים בכיוון ההפוך גם כן. ההגיון הפוך של אנשי הרכבת לעיתים משרת אותך היטב.

המתנתי בתחנה זמן מה. הפעם פספסתי את הרכבת ,

תקרית רעה למדי למוניטין של איש רכבות כמוני. למזלי לא רבים יודעים את זהותי האמיתית.
בכורח הנסיבות ניגשתי למכונת השתיה על מנת לקנות קולה.

היה כתוב עליה שקיימת תקלה וחייבים את המפעילים כדי להפעיל את המכונה.
אכן חוצפה.

למעשה זכרתי באחת מנסיעותי הקודמות כיצד המכונה התקלקלה ,

אך מדובר בסיפור אחר לחלוטין , שיגיע גם יומו לעלות על הכתב.
אך לא ויתרתי על זכות השתיה שלי בתור איש הרכבות. עברתי לרציפים 1\2 ,

שם המכונה היא אחרת. אך לצערי גם שם היא לא עבדה.

עליתי באופן מיידי למעלה ,וחיפשתי את הבוטקה האדום ההוא , עם אותה מוכרת מפוקפקת. ברקע ראיתי כמה בחורות שלובשות פיג'מה ומחזיקות מטריה מלאה במכתבים. התברר שזו פרסומת למשהו ,

לצערי לא הבנתי של מה. אני לפחות מקווה שהם נהנו באותה התחפושת המוזרה,

כי היא לא השיגה את מטרתה באותו יום חם ומוזר.

לבסוף מצאתי את איזור המכירה. התקדמתי לעברו. לפני עמדו שני אחים , או לפחות שני אנשים שכל הזמן קראו אחד לשני אחי.
הם ניסו לבחור קוראסון מבין חתיכות הלחם היבשות שישבו שם. כנראה שהם לא מודעים לכך , אבל חתיכות הלחם האלה אולי מבוגרות אפילו יותר מהם.
לא גיליתי להם זאת. יש דברים שאדם צריך ללמוד בעצמו.

המתנתי די בסבלנות , ולבסוף ביקשתי קולה. 10 שקלים היא אמרה. מכיר די מופרז , אבל בשביל יום חם זה היה שווה את זה.
שילמתי את המחיר ועזבתי את המקום. היא לפתע צעקה : "חכה , זה מזוייף". שאלתי אם מכרו לי קולה מזוייפת , והיא אמרה שמדובר במטבע של ה 10 שקלים.
אני די משוכנע שהשגתי אותו ממכונת שתיה אחרת ברכבת באחד הימים , ועל כן המצב כולו היה מצחיק. ובכל זאת בחרתי מטבע אחר של 10 שקלים ונתתי לה אותו. אולי אמכור את המטבע המזויף לכאורה למכונת רכבת כלשהי באחת הימים.

ירדתי שוב לרציף וחיכיתי לרכבת. ברקע שמעתי את ויכוחיהן של שתי גברות שלא ידעו מהיכן הרכבת לב"ש מגיעה. הן היו ברציף הנכון ועל כן לא התערבתי בשיחה , על אף שהייתה לי הסמכות בתור איש הרכבות המקומי.
חזיתי ברכבת של נתב"ג עוברת על פני. כמה אנשים פקפקו בי וטענו שזו הרכבת לבאר שבע. חלקם גם עלו על הרכבת הזו. אני תוהה לאן הובילה אותם הדרך , או לחילופין השדה המגנטי של כדור הארץ.
הרכבת הנכונה הגיעה לבסוף , באיחור של 19 דקות בערך. היה צפוי שהדבר יגרור איחור גדול למדי של הרכבת בהמשך הנסיעה.

ואכן 6 מפגשי רכבות , ונסיעה של שעתיים.
סה"כ שלוש שעות וארבעים דקות לחזור הביתה מהבסיס. שיא ראוי לציון.

וכך באותו היום למדתי עובדות רבות על התחבורה - האוטובוסים והרכבות.
ואף על פי כן איש רכבות אשאר.

לפחות עד הפעם הבאה.