איש הרכבות

יש דברים שצריך להסתכל עליהם מקרוב בשביל להבין אותם באמת.
אולי בעצם רק הרבה זמן.

זאת למדתי בנסיעה שלי ברכבת ביום חמישי האחרון.
התכוונתי לצאת מהבסיס (אחרי שבוע די ארוך למעשה) , ובעוד אני מצהיר על כוונותי,
שמתי לב שאני ממש מאחר להסעה.
מסוג הדברים שבדר"כ לא קורים לי , אבל הרי ידוע שהמדינה מעל הכל.
חשבתי בצער על השעה הארוכה הצפויה לי עכשיו בהמתנה בטרמפיאדה , אך לפתע הופיעו שני אנשים שנועדו להציל אותי.
אולי הם לא באמת נועדו להציל אותי ,והם גם היו שם כל הזמן הזה. אבל אותו איש מידור ידוע לשמצה טען כי יוכל להסיע אותי,
לפחות עד הרכבת. על המידור שהמציא כנראה שלא תזכו לשמוע לעולם , ולצערי לא אוכל לספר על כך.
אני וידידי הסכמנו מיד להצעה והתקדמנו עם אותו המושיע לכיוון המכונית שלו.

יצאנו מהבסיס ועברנו בטרמפיאדה. הפעם ראיתי אותה מהצד השני. בעצם בפעם הראשונה.
זה היה מפחיד ממש. היו שם עשרות אנשים , וכולם רצו להגיע לרכבת. "רכבת מרכז" הוא אמר ,
ומיד קפצו עשרות אנשים לכיוון המכונית , שלא באמת יכלה להכיל את כולם.
ראיתי גם כמה שעמדו שהם שהכרתי זה מכבר , אך לא יכולתי להציל אותם - זה היה נשגב מכוחי ללא כל ספק.

הנסיעה לרכבת הייתה מוצלחת למדי. צפופה במידה מסויימת , ועם זאת לא צפופה כמו באותו האוטובוס שנועד
ספק להסיע , ספק למרר את חיי החיילים שעולים עליו. אך הפעם הייתי חייל חופשי , ולא תלוי במרותו של האוטובוס
האכזרי.

בזמן הנסיעה המשכתי להרהר על מה היה קורה אילו לא הייתי במכונית עכשיו.
תהיתי האם המדינה הייתה מפספסת את האוטובוס של 5:30 , כפי שאני פספסתי אותו עבורה באותו יום,
אבל לא עלתה לי תשובה.
בו בזמן שמעתי את הדיונים של שני חיילים , חיילת וחייל ליתר דיוק , שעלו עמנו לנסיעה אל עבר הרכבת הרחוקה.
הלא היא תחנת תל אביב סבידור ארלוזורוב האגדית , בה מוכר הבייגלה מוכר יומם ולילה בייגלה להמונים.
אותם שני החיילים דיברו על החיים בבסיס , טיב האנשים , גם כן על התלונות והקושי , ועל מה שבא איתם בטוב. והשאר היסטוריה.

לבסוף הגענו ליעד של תחנת הרכבת ת"א מרכז. אני וידידי שנסע איתי עוד מהבסיס בירכנו לשלום את המושיע,
והמשכנו להתקדם אל הכניסה של התחנה. הכניסה עברה די חלק , אבל שוב תורות עצומים בקניית הכרטיסים..
נזכרתי שיש לי כרטיסים מבאר שבע לתל אביב , שעל כן יעבדו גם בכיוון ההפוך.
הוצאתי שניים , אחד לי ואחד לידיד שהתלווה אלי עוד באותו הזמן. שוב ראיתי ברקע את אותן בחורות מוזרות עם מטריות
ופיג'מה כחולה. עוד לא הבנתי של מה הפרסומת הזו.

עברתי את בודק הכרטיסים וירדתי במסוע לכיוון רציפים 3-4.
היה כתוב על המסוע שאסור לעלות עליו עם נעלי קרוקס. די מוזר. למה שמישהו יהיה בתחנת רכבת עם קרוקס בכל מקרה.
פתאום נזכרתי שזה קרוקס , וכל המהות של זה היא להיות נעל מכוערת ולא נוחה בעליל , אבל אנשים הולכים איתה רק כי עוד אנשים
הולכים איתה. לכן מישהו עשוי להחליט שזה רעיון חכם לעלות במסוע עם קרוקס. אולי בעצם מישהו כבר עשה את זה , והשלט הזה
מספר את סיפורו העצוב.

שמתי לב שאני רואה הכל באוריינטציה הפוכה , והבנתי מיד שירדתי מהמסוע ההפוך.
אני חושב שזה משהו די מעניין שראוי להסביר אודותיו.
אנשי הרכבת של רציפים 3-4 מתחלקים לשני סוגים , אלה שראו בפעם הראשונה את הרציף כאשר הם ירדו מהמסוע הנכון,
ואלה שראו אותו לראשונה כאשר הם הגיעו מהמסוע ההפוך.
מאותו הרגע הם מניחים שהכיוון ההפוך להסתכל על הרציף הוא הכיוון הנכון , וזו תהיה תפיסתם למשך שארית חייהם.
מובן שאני רואה את הרציף בכיוון הנכון למזלי , ולכן אני לא סובל מהבעיה הזו.

המתנתי זמן רב לרכבת. החבר שהגיע עמי הסביר לי שהרכבת מפסטנת. הבנתי מכך שהיא מאחרת לו כל הזמן.
הוא ידע שאני איש הרכבות , ולכן לא הוסיף דבר , שהרי אני מכיר את הרכבת זה מכבר , ויודע רבות אודותיה.
אותו החבר החליט לשנות את מסלולו ע"י עליה לרכבת אחרת , ומשם ימשיך באוטובוס. הסדר שנשמע די טוב.
אזי חיכיתי איתו לרכבת שלו , ואכן היא הגיעה לבסוף. לדעתי באיחור של כ 20 דקות , אבל הגיעה.
הוא עלה לרכבת , ובו זמנית ירד ממנה חבר אחר מהבסיס. אכן מפתיע למדי. התברר שהוא יודע לנווט את עצמו היטב,
אולי לא באמצעות השדה המגנטי של כדור הארץ כפי שאני עושה , אך ללא כל ספק בדרך כלשהי שהיא לא רעה כלל.

הוא שאל אותי - "כיצד הגעת לכאן , שהרי אני עליתי מהמיניבוס שנוסע להרצליה ,וחישובי אומרים שאותם אנשים שעולים על המיניבוס הזה
אמורים להגיע לפני האנשים שעולים על אותו האוטובוס האכזר שיוצא מהבסיס".
"הצדק עמך" , עניתי. אותו האוטובוס האכזר לא יכול להוביל חיילים לשום מקום מועיל  ,זאת ידעתי כבר. הסברתי לו שאיש רב חסד
הסיע אותי לכאן , ולכן אל לא לשנות את התיאוריות שלו לגבי מסלול האוטובוסים  ,הרכבות או החיים בכלל.

לבסוף עליתי לרכבת. היה רק מקום ישיבה אחד , והוא היה הרצפה. עמדתי שם עם עוד כמה אנשים שחשבתי שדווקא הגיע להם לשבת.
בעצם גם לי הגיע , אבל אני בכלל לא שילמתי כרטיס. היו שם כמה אנשים די מבוגרים , וגם אישה עם עגלה ותינוק.
היו גם שני שוטרים עייפים , שאולי לא נועדו לשבת על כיסא באותו היום.

[תמונה של התינוק בעגלה]

לפתע איש קשר אחד התקשר אלי. הוא סיפר לי על טיוליו באינטרנט , ובאתר אחד של מטיילים.
שם דברי מצוטטים בפומבי , והוכרתי בשמי - איש הרכבות. הוא טען שרק חיפש איש הרכבות בגוגל , והגיע לקישור הזה.
שמחתי לשמע אותן מילים , כי הבנתי שאולי אני משפיע , וזו המטרה של הכל.
הכל בקישור:
http://www.rikushet.co.il/page/PageArticle.asp?fid=1&pid=4&aid=170
ואני מודה לאותו האדם.

מכל מקום , הייתה זו רק תחילתה של נסיעה ארוכה מאוד.
הייתה שם מישהי שתפרה כיפה. די התעניינתי בדרך שבה זה עובד , אך הוטרדתי ממשהו אחר.
נזכרתי שבנות דתיות כלל אינן חובשות כיפה ,ועל כן לא היא תהיה זו שתלבש את הכיפה הזו.
מעניין מי אותו אדם , והאם גם הוא מכין לה פרטי לבוש. אולי הוא לא נועד לעשות זאת בכלל.

היו כמה וכמה מפגשי רכבות כרגיל , ובינתיים הסתכלתי החוצה מעבר לחלון דלת הרכבת. חלון שמאפשר לראות כמה דברים
שהנוסע הרגיל לא יכול לראות בדרך כלל. בעיקר את פני הפסים והמסילה , אך הפעם ראיתי משהו נוסף.
באחד מששת מפגשי הרכבות באותה הנסיעה ראיתי כלב שהיה על הפסים המקבילים לפס בו הרכבת נסעה.
כלב אפור ודק , שהלך בצורה מעוקמת מאוד. אותו כלב מצד אחד שיפר את הרגשתי  , כשגרם לי להבין שאני בתוך הרכבת,
והוא מחוצה לה , אבל גם הרגשתי עצוב בשבילו. אולי אפילו הייתי מכניס אותו פנימה , אבל אז גם חשבתי על כמות מפגשי
הרכבות שהוא יצטרך לסבול , ולבסוף החלטתי שעדיף שהוא יישאר במקום בו הוא נמצא , ואני אשאר היכן שאני.
אולי כך זה נועד להיות.

ועוד בהמשך הנסיעה שמעתי את סיפורם של שני שוטרי הכשרה אגדיים.
הם ישבו כל אותה הנסיעה על הרצפה כמוני , אבל סיפוריהם היו נשגבים מסיפוריו הממוצעים של הנוסע הממוצע.
אני מקווה שעוד נשמע על פועלם באחד הימים.

הגעתי לבסוף הביתה , סה"כ שלוש וחצי שעות בדרכים. די צפוי האמת.
מתחילים כמעט להתרגל לזה בסוף , אבל רק כמעט.

אולי עוד נפגש באחד הימים , או אולי באחת הרכבות.
איש הרכבות.