| 11/2007
 איש ההסעות והמיניבוס האחרון
נעדרתי לאחרונה מלכתוב כאן בשל השינוי במסלול מסעותי,
שעברו לתחבורה בכבישים ומחוזות רחוקים , אך לבסוף חזרתי לנסיעה באותה הרכבת האגדית.
בשעה 18:10 עמדתי בטרמפיאדה וההמתנה הרגילה החלה , אך הפעם הסיפור שלי מתחיל קצת לפני.
אותו יום חמישי החל כשקמתי מהמיטה במגורי השומרים , אי שם בבסיס במרכז הארץ. הרגשתי משהו מוזר בראש ונזכרתי ששוב השתמשתי ברובה בתור כרית.
אכן טעות נפוצה.
חיפשתי מעיל כלשהו אבל כולם היו ספוגים לחלוטין במים מהשמירות בלילה של אתמול , אשר היו ללא כל ספק הקשות מכולן.
סיפורן עשוי לעלות על הכתב באחד הימים.
דיברתי עם הסמל תורן , אותו השומר שהיה לשומר מנוסה , השומר המנוסה שהיה לשומר בכיר , והשומר הבכיר שנהיה סמל תורן. זהו גלגל החיים.
והוא אמר דברים רבים על שמירות ונהלים והסעות.
יצאתי לדרכי ללוות את אותו נהג האוטובוס המנוסה בדרכים הרבה יותר ממני , סיפוריו רבים וחוכמתו גדולה.
עם צלחת של שני מעדני דני , שלוש ביצים , ושוקואים שמראים את השעה הנוכחית עליתי לרגל במדרגות האוטובוס , ונסענו לאי שם לגרור לבסיס את החיילים.
בדרך הנהג סיפר אודות העתידו הצפוי בתור נהג מנופים , ואת הפיכתו ההדרגתית למולטי מליונר.
אך בעצם כל זאת לא רלוונטי כלל לעיקר הסיפור.
לאחר שחזרתי נשלחתי לתורנות הייצוגית של העברת הפלסטיקים במכונת הפלסטיקים. אותה המכונה המאשרת את איכותו של אדם לפי הפלסטיק שהוא נושא על צווארו.
זכיתי בעצמי לפלסטיק מצויין , ועם זאת המכונה לא רכשה לי כבוד רב.
מכוניות רבות עברו שם , ונהגיהן מציגים לי פלסטיקים להעברה. ועוד וכחנים רבים שטענו שהפלסטיק שלהם טוב מספיק בשביל לעבור , אך היה ברור לכל שהם טעו.
ועוד ביושבי שם עם הכומתה הופיע מאחור נהג הסעה חדש שביקש אישור הסעה לבסיס. הוא סיפר שמאז ומתמיד אנשי הבסיס לא נותנים לו אישור ,
ועל כן זוכים החיילים לגורל אכזר של הסעות.
בהיותי איש נסיעות , הסעות ורכבות הבנתי מיד במה מדובר , וקראתי לאיש הקצינתו האחראי על המדובר , והוא כמובן אישר את העניין.
אותו איש הסעות בירך אותי לשלום. לא ידעתי מה עלה בגורלו בדרכים בהן הוא המשיך.
ועוד המשיכה השמירה ומלחמות הביורוקרטיה תמו , וכבר אנשי השמירה חיפשו איש גפן שישב עם תאנתם , ומובן שהגיע לבסוף.
יצאתי מיד אל הדרכים הממתינות לי בדרכי אל היעד הסופי.
התחלתי ללכת לכיוון הטרמפיאדה , והגעתי לשם כבר בשעה 18:10 , כפי שסיפרתי בהתחלה.
ידעתי שעל אף השמועות לחמשו"ש שרווחו באותו הזמן , לא אצליח להגיע לרכבת הקרובה , מאחר וגם כאשר אני יוצא ב 17:00 אני לא מצליח להגיע אליה.
איש האינטגרלים הסביר לי באחד ממסעותי ימים שהפונקציה המחשבת את זמן הגעתך ליעד היא מונוטונית , כלומר , אם איש א' יצא לפני איש ב' אל היעד בדרכים,
לא ייתכן שאיש ב' יגיע לפני איש א'. [בהנתן שמדובר בשני אנשי רכבות מנוסים].
ועל כן נפלה רוחי באותה העת של המתנה בטרמפיאדה.
הפעם היא הייתה עויינת פחות באופן משמעותי , אך ידעתי שזאת בגלל שרוב האנשים כבר נסעו משם , דבר שהגדיל את הסיכוי שלי להגיע אל רכבת כלשהי.
אך הטרמפים שעברו במקום היו למקומות חסרי תועלת בעליל.
מרחוק ראיתי את אנשי השמירה שהחליפו אותי במקומי הקבוע בהעברת הפלסטיקים , ואת אותם השומרים בעמדות , וידעתי את הסבל שלהם.
הרמתי את מכשיר הטלפון הנייד להזמין מונית שתוציא אותי מהמקום שכוח האל המדובר , בסיס במרכז הארץ שלא מתחבר לאף רכבת רלוונטית,
תכנון שבבירור נועד להגביל את כוחי שידוע כשימושי בעיקר בקרב רכבות ותחבורה ציבורית.
ובעודי מחייג את הספרה הראשונה , הופיע מולי אותו איש הסעות אגדי , במיניבוס לבן וגדול.
הדלת נפתחה מולי , והאיש צעק - "מה נשמע חייל? תודה רבה על האישור שהשגת לי! אתה רוצה להגיע לת"א האוניברסיטה?"
נדחפתי מיד עם עוד רבים אל תוך המיניבוס ונסענו בדרך אל החופש. השעה הייתה 18:20 וידעתי שלא אגיע לרכבת של שש , אך הרגשתי ניצחון לוקאלי אך גדול.
המיניבוס הוביל אותי אל התחנה הידועה כתחנת הסטודנטים , ת"א האוניברסיטה ומרכז הירידים.
אותה תחנה של סיפורים רבים וחוויות ארוכות , ושוקו שעולה 9 שקלים במכונת קפה מקולקלת.
הלכתי במסדרון הצר והארוך מתחת לאדמה עם לוחמים רבים שניצחו , אולי אפילו יותר מהנצחון שלי. מביניהם אותם שומרים אגדיים שלחמו להגן על הבסיס,
וכנראה שאיש לא ידע על כך לעולם.
נשמע הכרוז המשעמם שידעתי לדקלם כבר את מילותיו , אך הבחנתי פתאום שהוא מקריא את התחנות של הרכבת שאני נוסע בה תמיד , לרציף מספר 2.
התחלתי לרוץ אל מכונת בדיקת הכרטיסים , ובזמן שהוצאתי כרטיס מאוסף הכרטיסים שלי נזכרתי במכונת הפלסטיקים ששמרתי עליה באותו היום.
הבנתי שמכונת בדיקת הכרטיסים של הרכבת גרועה באותה מידה כשהכרטיס מב"ש צפון לת"א מרכז עבר את הבדיקה בת"א האוניברסיטה.
רצתי במעלה המדרגות והכרוז המשיך לכרוז כריזות רבות על רכבות ואנשים ופסים צהובים.
שם פגשתי את האיש המרחיב בדיבור ואת המפקד לעתיד שסיפרו שהם עוד ממתינים לרכבת , והם יצאו מהבסיס ב 4.
המתנו עוד כ10 דקות לרכבת , שהספיקו לספר את הסיפור שלי בקצרה על השיטה המקצועית ביותר שתועדה אי פעם להגיע מהבסיס לרכבת.
הרכבת של 6 הגיעה לבסוף ב 18:31 , איחור התחלתי של כחצי שעה , אך עוד היינו אופטימיים , כי אם הרכבת תמשיך לנסוע במהירות הגיונית נוכל להגיע
באיחור של כ40 דקות בלבד , וזהו איחור לא גדול כל כך עבור רכבת ישראל. אך כרגיל תקוותנו לא התממשו והרכבת אחרה בכ50 דקות , אך הגיעה לבסוף.
האיש המרחיב בדיבור הרחיב בסיפוריו על מסעות ותשחצים ותשבצים , וכן על טורים בעיתונים מעגליים. לא הבנתי רבות מדבריו,
אבל ככל הנראה נובע מהם שלעיתים הדרך חשובה יותר מהיעד. אולי אפילו הרגשתי את זה הפעם, אך כדי להבין את זה באמת אולי צריך לחכות,
עד הנסיעה הבאה.
| |
איש עם מזוודה
מובן שכהרגלי אפתח בסיפור על אותה הרכבת שמלווה אותי בדרכי מאז ומתמיד.
וסיפור שהיה כך התרחש -
עוד באותו יום חמישי האחרון ישבתי אי שם במקום רחוק הידוע גם בתור הבסיס.
מקום מגוריהם של לוחמי רכבות רבים , שאת דרכיהם וחוכמתם למדתי להעריך זה מכבר.
ובאותו הזמן נפרד ממני איש ולוחם רכבות דגול , וידעתי שעלי לצאת לדרך.
אל העולם החיצון באו איתי איש מידור ואיש גבוה שלמדתי להכיר בדרך אל המכונית שתיקח אותנו החוצה.
אותו איש מידור הציל אותי פעמים רבות מההמתנה הארוכה בטרמפיאדה שליד הבסיס , וכך גם תכנן לעשות הפעם.
האיש הגבוה יצא מטווח הראיה עם האופניים , ויצאנו לדרכינו במכונית אל תחנת הרכבת הרחוקה, הידועה גם בתור ת"א מרכז סבידור ארלוזורוב צפון.
בדרך עברנו דרך הטרמפיאדה למען אותם אלה שלא התמזלו. זכרתי שהייתי פעמים רבות אחד מהם , ועוד אהיה פעמים רבות , ולכן אני רוכש להם כבוד.
הצטרפו אלינו שניים , אחד המנווט בדרכים והאחרת דוברת רבות.
המנווט בדרכים הציג את רעיונותיו המהפכניים לנסוע דרך תל אביב האוניברסיטה , אך חברי לנסיעה התנגדו בתוקף.
אני התנגדתי מיידית מאחר שתחנה זו בעלת שם קצר משמעותית יותר מאשר התחנה המיועדת , ומובן שלא רציתי להגיע לתחנה כזו.
לבסוף הסתיימה הנסיעה ועזבנו את המכונית. הודיתי לאיש המידור ויצאתי מן הרכב והלכתי בדרך שנועדה לי אל התחנה.
אחד מחברי לנסיעה טען שהוא נוסע לחיפה. נזכרתי בתחנותיה המנוכרות של אותה העיר , שתעתעו בי פעמים רבות במסעות ארוכים,
ואף באותה תחנה עזובה שרכבות לעולם לא עוצרות בה. אף נזכרתי במוניות , ושאלתי אותו האם הוא אי פעם נסע במונית חיפונית.
הוא אמר שהוא לא יודע על מה אני מדבר.
לפתע התחיל לרוץ. רצתי אחרי ושאלתי במה מדובר , והוא אמר שהרכת תגיע בקרוב. ידעתי שאין לי סיבה למהר שכן השעה הייתה 18:10 ,
והרי שהרכבת לבאר שבע מגיעה ב 18:05 לתחנה בת"א. כלומר , יש לי עוד זמן רב מאחר והרכבת מעולם לא הגיעה בזמן ביום חמישי.
למעשה לא ברור אם היא אי פעם הגיעה לפני 18:15.
אך הצטרפתי למרוצתו של אותו חיפוני מאחר שבהחלט משעמם להתהלך לבד בדרך שכזו.
הכניסה לתחנה הייתה די ריקה באופן מפתיע. הצגתי את החוגר ונכנסתי. מימין ראיתי את אוטובוס 380 ותור ארוך של אנשים שמחכים להכנס אליו.
לא הבנתי איך ייתכן שהוא נמצא שם בשעה כזו , אך לא הססתי והתקדמתי לעבר תחנת הרכבת. האוטובוס המדובר רימה אותי כבר יותר מפעם אחת,
ואני לא אוהב לחזור על טעויותי פעמים רבות.
הנוסע לחיפה הלך למכונה לקחת כרטיס למרות שהצעתי לו אחד מהכרטיסים שלי. עברנו לבסוף את מכונת בדיקת הכרטיסים ושם דרכינו נפרדו.
ירדתי במדרגות לעבר רציף 3 של ת"א מרכז , רציף שהכיר אותי היטב , אולי טוב יותר מאשר הכרתי אותו ואת עצמי.
במדרגות התנגשה בי אישה מוזרה שהעדיפה לעלות במדרגות הנייחות במקום במדרגות האוטומאטיות.
מובן שהרכבת עוד לא הגיעה , אפילו שהשעה הייתה 18:13. זהו אחד היתרונות של רכבת ישראל , אתה תמיד יודע שלא תפספס.
השלט מזמן כבר הראה תחנה אחרת. מישהו שאל אם הרכבת כבר הגיעה , ועניתי לו שהיא בוודאות מאחרת.
אדם אחר מהרציף הסמוך השיב לי שאינני יודע דבר וחצי דבר על רכבות , והרי שהרכבת מזמן כבר הגיעה , וזאת הוא רואה לפי השלט.
שלטים אכן משפיעים על אנשים.
המתנתי זמן מה ברציף והתבוננתי מסביב בכל אותם אנשים שנפגשו ברציף אחד , ובכל הסיפורים שלהם שעוברים יחד באותו המקום.
אף חשבתי על הסיפור שלי , על אותם השניים האגדיים שעזבו וכל מה שלימדו אותי , ועל האחריות והעתיד. אולי אף דבריו יסופרו באחד הימים.
השלט של התחנה הבאה שוב התחלף לתחנה של הרכבת הבאה , ועוד אף רכבת לא עברה. העפתי מבט לעבר אותו קטן אמונה , והוא לא אמר דבר.
גם אני לא.
לבסוף הגיעה הרכבת. ראיתי שניים מחברי שניסו להדחף לאחת הדלתות. הגיעו מאי שם , אולי בעזרת אותו איש הסעות שמציל חיילים כה רבים כל שבוע.
אך לא היה זמן לברר. עלינו על הרכבת ונדחפנו אי שם לתוך הקרון. באופן מפתיע היו 4 מקומות ברכבת.
ישבתי ליד איש מזוודה מכובד בעל מזוודה מתכתית מכובדת. היה קשה לבחון האם תפקידו הוא להעביר את המזוודה , או שלמעשה המזוודה משרתת אותו.
מכל מקום היה ברור שהפרעתי למזוודה , כי היא נגעה ברגלי כל הזמן והסבתי לה צפיפות רבה.
אחד מחברי שהצליח להכנס ישב באלכסון , וסיים את עמודיו של ספר משעמם. משמאלו ישבה מולי מישהי שככל הנראה היתה סוכנת מסוכנת , שכן היא לעולם לא הורידה
את האוזניה מאוזנה השמאלית.
"אתה יכול להוריד את הזבל?" היא אמרה לי. נתתי לה את אותה שקית הזבל שעליה מצוייר סמל רכבת ישראל. מקום מעניין לצייר אותו , אני חייב לציין.
היא דחתה אותה. רק אחרי מספר שניות הבנתי שהיא מדברת עם סוכן אחר ומבקשת ממנו להוריד את הזבל , ואני במקרה האזנתי לשיחה. התנצלתי והחזרתי את השקית למקום.
הנסיעה עברה ועברה עד שלבסוף הגענו לתחנת להבים - רהט , אותה תחנה שאת קיומה אנקום באחד הימים.
כ15 דקות לאחר מכן הכרוז קרא "נוסעים נכבדים שלום , " + בלה בלה בלה. התחנה הבאה , באר שבע צפון.
עזבתי את מקום מושבי לעבר הדלתות. הסתכלתי על הרצפה אותה הכרתי היטב מנסיעותי הקודמות. ניכר בה שהיא לא השתנתה כלל.
לפתע הרכבת הפסיקה לנוע.
המתנו עוד כ 15 דקות במקום. ייתכן שנהג הרכבת הבין שהוא הגיע די מוקדם הפעם. האמת היא שגם אני ושאר נוסעי הרכבת שמו לב לכך.
למזלנו הוא תיקן את טעותו.
לאחר אותו פרק זמן הודיעו בכרוז על מפגש רכבות. המתנו עוד כ5 דקות ועברה רכבת.
הסתכלתי על אותו האחד שידע שפספס את האוטובוס. ואת המלחמה שלי יום אחד אלחם גם בשבילו.
לבסוף יצאתי מהתחנה , ואיש הקשר הידוע הגיע לאסוף אותי אל היעד הסופי.
עוד נסיעה מוצלחת הביתה עם רכבת ישראל. סה"כ זמן בדרכים 2:30.
עד הנסיעה הבאה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
איש הרכבות