כמעט אמריקקית

זהו, עוד 12 ימים אני נוסעת...

בכל יום אני יותר ויותר מנסה להרגיש עצבות, שמחה, משהו.

אני סתם מרגישה שאלה ימים רגילים, ההתרגשות כבר עברה וניצלה את עצמה עד הטיפה האחרונה.

נשארתי עם כלום, ריקנות מעצבנת חסרת רגשות.

וזה מוזר, שעוד 12 ימים אני לא יהיה פה, למשך שנה שלמה.

משהו לא בסדר אצלי?! למה אני לא מרגישה שום דבר מיוחד?!

הגעתי למסקנה שלאף אחד לא יהיה ממש אכפת שאני טסה ויש ילדים שאפילו לא ישימו לב עד שאני יחזור.

כנראה שאף אחד לא יארגן לי משהו, מסיבה או אפילו מכתב לטיסה.

ואני לא יכחיש את האכזבה, העובדה שאני בן אדם כל כך חסר חלק בחיים של אחרים, שהעובדה שאני נוסעת ולרוב האנשים לא תשנה כלום. לא תעניין אותם.

וזה מבאס וזה אפילו פתתי. אבל ככה זה מאז שנולדתי.

אני סתם מישהו.