אמרתי לו, לא יכולתי לעמוד בזה, ביטלתי את החסימה, הוא שאל אותי למה חסמתי, בהתחלה לא אמרתי משהו מיוחד, סתם בילפתי, עוד ועוד, כל חיי היו עד עכשיו מן שקר אחד גדול נראה לי.. ואז החלטתי, אני הולכת עם זה עד הסוף, אמרתי לו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא החזיר לי בדיוק את אותה תשובה שציפיתי לה, אבל לא היה איכפת לי, כך שערתי שיהיה, הרגשתי הרגשת התרוממות מופלאה, של שיחרור של יתואר ויחד עם זה, לחץ ומתח שאפשר לחתוך עם סכין.. הרגשתי כאילו אני כמו איזה אלוהים, משחק באנשים (מה שאמרתי לו היה אמיתי) כי פתאום, it was all about me...הוא ניסה למצוא את התשובה הטובה ביותר, כדי לא לפגוע, לא לגרום לי סבל, אוך, זה הצחיק אותי, קרע אותי, כל כך שמחתי, באמת, סוף סוף, השיחה הכנה ביותר שהייתה לנו, כה נהנתי...סוף סוף, קצת כנות, קצת אמת, הכל נחשף, הדדיות, בלי שקרים, וזה נמשך עד אישון לילה... ולא יכולתי להרדם כשנפרדנו, החום הזה הרג אותי והמחשבות שתקפו והציפו..ושאלתי אותו מה יקרה עכשיו, והוא אמר שכרגיל, נדבר, וואי, הרגשת ההתעלות הזו, שעשיתי את זה, השתחררתי... כל כך שווה את זה..אבל היום, כשקמתי, זה מעט השתנה, כי בכל זאת, זה היה אחד האנשים החשובים בחיי, עדיין, היינו הבילבול, אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני רוצה להשתחרר, מהעול הזה, עד עכשיו, הרגשתי עצורה כזו, מרירה, ועכשיו... לא ואני באמת, אבל באמת שלא מבינה את עצמי לפעמים.. אני שמחה או עצובה? אני לא יודעת, אני מניחה שאיפשהו באמצע, אבל בא לי לצאת, לאוויר העולם, כמו פרפר, שבדיוק יצא מהגולם,אני "כמהה" לתקופה הזו של חופש, שאין לי מטרה מסוימת, אני לא במסע אחר השגת משהו, מן תקופה כזו של סקירת האפשרויות המוצגות בפניי, הזרועות פה ושם.. ויש הרבה... אני פשוט צריכה מעט מנוחה, אני מניחה? או אני אתגעגע לשיחה הפתוחה הזו, מקווה שכך זה ימשך מעתה ואיילך..
הבילבול...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: