Spit Your Heart Out

כבר שנה,כבר שנתיים, שלוש, שהיה מן סוג של ניתוק כזה, אי חיבור, אי הרמוניה, אי דיבור, ביני לבין אחי וחבל, אני כל כך אוהבת אותו, באמת, יש לו מן דבר כזה שקורן ממנו, כל פעם שהוא נכנס לחדר, הוא פתאום מואר, אור חזק ובוהק, כל פעם שנכנס לחדר, הוא משרה אווירה קלילה ואוורירית ונעימה... שמחה ופעם היה בינינו קשר טוב, אף מאוד.. אבל אנשים מתבגרים, ופונים לכיוונים שונים ודרכים שונות..וכל אחד היה שקוע בבעיותיו וצרותיו שלו, דיכאון פנימי שאוכל מבפנים והתפשט גם החוצה עד שהיה ברור, ופתאום, האור הזה שהקרין, כבה, כמו להבת נר, שנלקח ממנה החמצן, נורה שמכוסה על ידי אהיל, פנס שעומד על צידו המאיר, נהיה כהה וחשוך, בודד, מנותק, מלא שנאה וכעס..פחדתי, פחדתי מאחי, שמעולם כמעט לא רבתי איתו, שתמיד יכולתי לשחק איתו, לדבר, או סתם לשבת איתו ולהרגיש הכי בנוח כבר שכחתי שאפשרות זו קיימת, שכחתי איך, שכחתי מה, פחדתי להתקרב, לשאול מה קרה..

אבל עכשיו הכל מסתדר, ועכשיו אנחנו די עובדים על היחסים מחדש, ואפילו ישבנו יחד בחוץ, בליל הקיץ הנפלא הזה, שתינו קפה, קצת ישבנו, קצת שתקנו, קצת דיברנו, קצת צחקנו, סוף סוף, יכולתי לתקשר, לדבר עם אותו אדם, שעד לפני שנה,שנתיים, היה אחת מדמויות המודל העיקריות שלי,  i used to look out for him, להעריץ אותו, לאהוב אותו כל כך, ולא רק בגלל היותו אח שלי, הוא אדם מדהים, מיוחד, לא ניתן למצוא הרבה כמוהו, לא ניתן למצוא בכלל

סוף סוף, יכולתי לשאול שאלות, לצחקק איתו,לא להרגיש שבוחנים אותי ושופטים אותי כשאני לידו, כל כך התגעגעתי לאותו אדם, אני אוהבת אותו כל כך,  אבל כמובן, שהמצב עוד עדין..