אני כל כך רותחת, כל כך עצבנית, כל כך עייפה, רגוזה, מרירה, מותשת, מובסת, מדוכאת, כל כך..
זו פשוט חוצפה, חוצפה, זה כה לא הוגן, כה לא הגון, אני לא חושבת שזה מגיע לי (אבל than again-מי קובע מה מגיע ולמי?) ואני גם ידעתי איפה שהוא, ידעתי שזה יקרה אבל עדיין אני לא מסוגלת להגיד i had it coming, אני לא יכולה לסבול את זה יותר, זה לא מתאים לי בשלב זה בחיי, לא הייתי צריכה את זה, זה רק מזיק, למה הוא עשה את זה? למה זה נעשה? למה? למי זה מביא תועלת? למי זה עוזר? רק להרוס עוד ועוד..להתפרץ, לא, זה לא הוגן, אני מרגישה כאילו נעשה לי עוול, לא יחופר, לעולם לא, תמיד ישאיר בי מן חור שחור כזה, הנושא שלעולם לא ידובר עליו, לא יתעסקו בו יותר, ואני כל הזמן אומרת לעצמי "step out of it" וזה לא עוזר, אני נכלאת פה, למן מערבולת, עוול, אני עדיין לא חושבת שזה הגיע לי, למה אני צריכה להפגע פה שוב ושוב? ואני מנסה לצאת מזה, להתעודד, וזה לא עוזר, כי זו פעם, המי יודע כמה? מי סופר? שזה קורה, והפרפרים בבטן, הרגשת החולי הזו, כל מה שאני נוגעת בו, או חושבת עליו, או רואה, גורם לי לרצות להקיא, אסור היה לו לעשות את זה, אסור היה לו...
ועדיין, אני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי בחיי, על שום אדם שהכרתי, שום אירוע שחוויתי, שום כלום, ולמרות זאת, אסור היה לו..
עד שבניתי לי חיים חדשים על זה, שהתחלתי להיות מאושרת, פתאום זה מבליח, פתאום הוא מבליח, אסור היה לו, אסור..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: