גן שלנו מה נחמד הוא

המצב שלי..

היה ממש חרא והשתפר, וחזר מהר מאוד להיות חרא, השיפור לא החזיק מעמד הרבה..

אני עדיין מרגישה מחוץ להכל. כבר לא מדברים איתי, לא משתפים אותי.

חושבים שאני לא יודעת, חושבים שלא אכפת לי.

כשאני מוצאת את עצמי מוקפת באנשים שלא שמים עליי, זה חרא.

לא יודעת מה לחשוב, מה לעשות, מה להגיד, איך כמה ומתי, אם בכלל לגשת ולפנות אליך,

או שאני אחסוך ממני את ההתעלמות.

"בכלל לא רואים עלייך". וואלה, כי אתם עיוורים.

עשו טובה, כל המסיכה הזאת עובדת עליכם? מי שבאמת מכיר אותי שם לב להבדל, היה קשה שלא.

רק לא ממש אכפת לכם.

כל מילה עוזרת, אתם יודעים את זה.

אפילו את זה לא הצלחתם להקדיש לי.

אני מנסה להחזיק את הקשרים האלה בחיים, אבל אתם מתנהגים כאילו אתם מחפשים רק איפה לפרק אותם.

די,

חרא לי.