גן שלנו מה נחמד הוא

לפני הקורס מדצי"ם ממש התרגשתי, לא חשבתי על ההדרכה אלא על הקורס עצמו.

אחרי שחזרנו הבנתי שאני הולכת להדריך. לא כזה חששתי, אחרי הכל זה הדרכה בזוגות, וזה לא נראה כזה מאיים כמו שחושבים.

אין לי את הרצון הזה להיות דמות חשובה בחיים של החניכים שלי. מצטערת שאני לא בקטע של החינוך והכל.

במבט לאחור, אני לא יודעת למה בכלל הסכמתי להדריך. אני פשוט לא מותאמת לזה.

יש לי סדר עדיפויות, כן. והנוע"ל לא בראש, מצטערת.

אתם בטח יודעים שהמוזיקה והיצירה שלי מעל הכל, מעל הבית ספר והלימודים וכן, גם הנוער העובד.

אני שונה מהאנשים שם. אני לא בגישה של "לשנות את העולם" או "לעשות מדינה יותר טובה", זה פשוט לא אני.

יש אנשים שם שיחשבו כמה סתומה אני שאני לא בוחרת באותה דרך שלהם, הרי מה תפקידי בעולם

אם לא לעשות אותו יותר טוב? תאמינו לי שיש מספיק דרכים אחרות.

הפסקתי להנות מההגעה לקן בערך אחרי הכנס השני של שנה שעברה. היה לי כיף בכנס, מאוד.

מאיה התחילה לבטל פעולות [והרבה], ודפקה לנו כמה התנהגויות לא נאותות, בקיצור די הרסה.

אבל בנוסף, היחס של אנשים היה אלי אחר. כלכך מזלזל, שזה מגעיל כבר.

הרימו גבה, צחקו.

מי זאת המופרעת-הורסת פעולות-צוחקת לא במקום-טיפשה הזאת?

[ואל תגידו שזה לא ככה, כי זה הכי ככה בעולם].

בכל אופן רוב הקן די שונא אותי. חלק גדול. יותר מידי גדול. אם זה אנשים ספציפיים, חבורות שלמות

או קבוצות שלמות. אני רואה את זה כל פעם שאני שם.

נחזור למה שדיברתי עליו קודם, ההדרכה.

זה לא כיף, בכלל. כאילו ממש לא. בדיוק ההפך משחשבתי. וזה שהם לא רואים אותי כמדריכה שלהם

ומריצים עלי בדיחות ומכות, רק הורס. למה הם כאלה בכיתה ו'?

זה פשוט ל-א בשבילי. אני פתאום מבינה את זה.

אני לא באה לימי עבודה, זה לא מעניין אותי.

אני לא באה לגיוסים כמעט אף פעם, זה תמיד לקום ב8 או משהו.

אני לא באה לישיבות צוות, אני לא באה לשבתות מלכה, אני לא באה להכנות וכל השיט הזה.

לא בזין שלי לקום בשבילכם, טוב?!

אני לא אוהבת את זה. כל פעם שאני לא אבוא, או לא אסכים לעשות משהו שלא בא לי,

יתאכזבו ממני ויתנו לי חרא הרגשה כאילו איזה פשע עשיתי.

ורותם, מאמי עם כל הכבוד, גם אני בנאדם, ולפעמים את מצפה ממני ליותר מידי, וגם את מעליבה, את מגיבה בכעס להכל.

אף אחד לא מנסה להבין אותי, כולם כלואים בתוך הבועה שלהם וחושבים שכולם באותו ראש.

אז לא.. פשוט לא.

את האמת אני עדיין שם רק בגלל שאני אדפוק יותר מדי אנשים אם אני אפרוש. עדיף לסבול ולשתוק עד סוף השנה.

קבוצה כבר אין לנו, צפניה כבר די מתה, בגלל עיטם החרא [אפילו לא בכבוד שלו לבוא לשיחה אחרונה, הסבר, משהו. הלך!].

אני וביבר בעצם היחידים שבקן מהקבוצה. אין לנו פעולות.

הפנטיה של 'קס"י'- שזה בעצם איחוד של צפניה עם ירדן דניאל ופז, התפוצצה היום כשפז אמרה לי ש"סטגדיש"

הפכו מהיום ל"קאסי" והשאירה אותי ממש עוצבה. עכשיו בכלל אין יל למה לקוות.

לקומונרים לא אכפת מה ביקשנו, אפילו לא אכפת להם כמה ביקשתי ושאלתי על הקבוצה שלנו, על המדריך שלנו.

כאלה חראים. לא מגיע לכם שאני אבוא לקן.

מנסים לחנך אותי, לכוון אותי לדרך הטובה. באים ללמד אותי איך לחיות.

זדיינו, סעמק, מה אני לא יודעת לעשות החלטות לבד? אני לא הכלב שלכם, אל תנסו לחנך אותי,

סתם תצאו חארות ואני אצא מעוצבנת. חושבים שאתם כאלה חכמים. מדברים בהתנשאות, כאילו כמה אתם כבר מעליי.

אני שונאת את האנשים שם, הם מגעילים.

לא יודעת איך אני אמשיך להתמודד, עם ההרגשה הזאת. בקן, ובכלל- בהדרכה. זה רק הולך ומיתדרדר.

אני בספק אם אני בעצם אשרוד את זה, אני לא יכולה להביט שאני לא אשבר באמצע ואגיד לגמרי עם ראש מורם

שאני מפנה את המקום כאן למישהו יותר רציני ואכפתי.

מה לעשות, לא אכפת לי כבר, הכל ביחד הרס לי את החשק. לא רוצה, לא מעניין אותי.

זו המציאות. זה המצב. אז אני שותקת, ובנתיים אני רק מקווה שזה יעבור מהר. בנתיים אני..

סופרת את הימים עד לסוף השנה.

עצובה מאוד.

אני מציעה לכם להתרחק ממני בימים הקרובים.