גן שלנו מה נחמד הוא

להתסכל ולא להאמין. לראות ולהתבלבל. לאיפה זה נעלם..

תגליות מטורפות. הארה. הבנה. התפכחות.

איך שהזמן משנה אנשים. אותי. איזה עיוורת הייתי.

"...המבט שלה, לא השתנה אף פעם, תמיד קודר ועצוב. כועס, מחפש נקמה. מגעיל..."

רק אחרי שהכל מתפצץ מבינים. מוצאים את הרמזים שנשארו הרבה מאחור, מאוד ממזמן. את הדברים הקטנים

שפעם נעלמו מתחת לפני השטח, ועכשיו ברורים כל כך, עכשיו רואים.

המצב רע. והחלטות שגויות של אחרים רק מחמירים הכל. בתבונה לקחתי צעד אחורה מזה

והתחלתי מחדש במקום אחר. מספיק אחר כדי שאפילו לא יזכיר לי אותו.

ואת האמת, זה בכלל לא חסר. אפילו לא טיפ טיפה.

"...מזעזע, מבחיל, מדהים מרוב שזה מגעיל. להתסכל בשנאה ולחרוק שיניים על מילים שנאמרו..."

הצגה של אופטימיות, של שגרה, של איזון, של רוגע ושלווה. עוד מעטה חיצוני, עוד מסכה,

עוד משהו שיסתיר את מה שבעצם באמת עומד מאחורי. להסתתר ככה, כי זה כלכך פשוט.

"...הכל בסדר, באמת. רק שאני רוצה למות ולהפסיק לסבול. אני יודעת את זה וכואב לי, אבל אני בסדר..."

עוד מילה טובה, עוד תמיכה וחיוך. לסובב את הגב ולהידקר. בלי טיפת אשמה.

חוסר מודעות עצמית. טעויות, סדיסטיות לשמה. להעביר את הכל בצחוק, כאילו מה קרה.

הכל זה סתם, הכל זה בדיחה. מה זה משנה אם נפגעתי?

"...את צודקת, אבל אני ממש טיפש אז אני אעשה כאילו לא שמעתי מה אמרת..."

....

הרגשה אחרת. אוירה נינוחה. חיוך אמיתי.

בלי שקרים,

בלי מסיכות,

בלי שנאה,

רק אמת.

אהבה, אהדה, הערצה, עידוד. המילה הנכונה בזמן הנכון. צעדים נכונים לעתיד טוב יותר.

הדברים הרעים הופכים למשמעותיים פחות ופחות. הזכרונות הרעים חולפים,

הרגעים הכואבים נעלמים. מותר לשקוע במציאות הכי שקטה שאפשר לבקש.

לא צריך את הרעש, לא צריך סערת דמעות. לדעת שעשיתי את הדבר הנכון.

לחכות לדבר הטוב הבא. לתכנן, לקוות, להרגיש, לנשום.

"והכל הפך שקט."