גן שלנו מה נחמד הוא

אני מרגישה שאני מאכזבת את כולם.

אולי זה בעיקר את עצמי.

אני שואפת למושלם, ואני לא יכולה לספק את הסחורה.

גם לי יש גבולות.

לא יודעת למה ואיך אבל יצא שקבעתי לעצמי

להצטיין בהכל, וזה פשוט לא עובד ככה.

וכשאנשים באים עם הערות קטנות וחסרות ערך בשבילם,

בשבילי- זה שובר הכל.

גם המבט המזלזל... או השתיקה המביכה,

זה יותר גרוע מהכל.

תמיד הכל בא לי בבצפר בלי יותר מדי מאמץ.

לא הייתי מוציאה הכל מהשרוול כמובן,

אבל היה לי ממוצע 90 בכיף כיופאק, למדתי פה ושם,

בלי שיעורים ובלי חרישה מתמדת.

עכשיו כשזה בא בבעיטה לפנים זה פשוט מזעזע.

לא התרגלתי לעולם לשבת ללמוד בסופשבוע,

בטח שלא ללמוד מקצועות כמו לשון, שבחיים לא פתחתי מחברת ללמוד.

וה58 בספרות שהרעיד לי את העולם,

וכמובן הממוצע המזעזע במתמטיקה שפעם היה המקצוע שהתגאתי בו כלכך.

המסרפים רק נופלים ממבחן למבחן,

ואני מאכזבת יותר מידי.

נמאס לי מזה..

אני לא רוצה להצטיין, למה כולם נותנים הרגשה כאילו

זה כל מה שיש בחיים?