בלילה הייתי ברחובות. ליר אמרה לי שפוגשים שם את רז. אחלה, חשבתי.
לא ממש...
רז דפק לנו קטע מסריח בהתחלה, ולא ממש נהניתי.
בכלל, לנסוע לשם זה כזה חסר טעם. זה כמו מזכרת רק שהפיצה פתוח. Same shit.
חזרנו יחסית מהר הביתה.
אני וליר ישבנו אצל עומר איזה שעתיים ודיברנו. אמיתי, ישיר, ונכון.
באתי הביתה.. הרגשתי די רע פיזית מכל האוכל שאכלתי ברחובות. חרשתי
על הVOD עד הזריחה. זה היה 6 וחצי.
שמתי עלי את הרולר, ואת הכובע [הצייגע] שלי ויצאתי.
היה קר בחוץ. כאילו ממש קר. נסעתי עד הבצפר ובחזרה.
הכל היה כזה מת, ריק, ובאותו זמן כלכך בהיר חי ושמח. הרגשתי טוב.
פתאום התסכלתי מסביב, ראיתי את האיזור, זאת אומרת באמת שמתי לב לפרטים.
הקן היה סגור [וזה לא כלכך נעים למצוא קן סגור] אז חזרתי.
התעלמתי מהמבטי "WTF" של אנשים במכוניות, וגם מהאנשי עסקים בחליפות עבודה
עם מזוודות של אנשים חשובים שהלכו עייפים וממורמרים לתחנת המונית.
חשבתי הרבה. עלי, על אנשים.
באתי הביתה בהרגשה ממש טובה, אמרתי לעצמי שאני אעשה את היום הזה שמח,
על הצד הכי טוב שאפשר. ניסיתי להעיר את אמא שלי ב7 בהצעה של קפה למיטה.
היא סתם העיפה אותי משם ויצאה כפויית טובה ודי התבאסתי.
מצאתי נחמה אצל אח שלי שהסכים שאני אביא לו כוס מים למיטה 
ישבתי בספה והתענגתי על תכניות הבוקר המאלפות של ערוץ ניק. [בובספוג ודורה]
"נהר, יער, גבעת האוכמניות!"
כבר תיכננתי ללכת לסיבוב שני על הרולר כשאמא שלי רידה למטה, לחוצה כמו תמיד,
מעוצבנת על העולם ומוציאה על מי שבסביבה את הכל [אני].
אמרתי לה שאני הולכת. איכשהו הגענו למצב שאני חייבת לקפל כביסה. מה שתגידי.
אחרי זה יצאתי לסיבוב שני. פתאום הכל נהיה הומה.
מכוניות וילדים ואופניים ועשן. זה היה פחות כייף.
באתי הביתה. החלטתי שאני נשארת ערה, כנסיון נואש לסדר את הימים שלי.
שתיתי קפה. שמעו, זה לא כזה מגעיל אחרי הכל D:
התקלחתי, התרעננתי, ועכשיו אני פה. יש יום עבודה בקן.
אם זה מה שישאיר אותי ערה- על הכיפאק! 
עשיתי כמה החלטות היום. כאילו, הימים האחרונים.
אני מחכה לדברים, אני מחייכת פתאום. התקופות האלה יכולות לעבור מהתחתית של החרא
ל.. פשוט טוב :) זה מטורף.
יש דברים שאני לא שלמה איתם, וזה גם לא ישתנה. אבל משהו חייב להעשות,
ואי אפשר להשאיר דברים תלויים באוויר.
[וחבר'ה, אני אוהבת אותכם והכל אבל תפסיקו לחפש רמיזות לליאור בבלוג שלי ולהודיע לי על זה יש לי עוד דברים בחיים, תודה.]
כמו שזה עכשיו, טוב לי. יש דברים לא מושלמים, וצריך להבין את זה.
החפירה בעבר עושה רק רע. אני המשכתי הלאה.
מצאתי דרך אחרת, יותר טובה גם. אני לא יכולה להיתלות על זכרונות שנגמרו.
זה לא היה מושלם, צריך להמשיך לחיות.
יש לי סדר עדיפויות.
ואחרי המשפחה וחהברים נמצאת המוזיקה שלי,
היצירה שלי, הבמה שלי והביטוי שלי.
אם יש משהו שאני אתן את כל כולי אליו- זה יהיה זה.
זה לא מבקר אותי, זה לא מחנך אותי, זה לא אומר לי מה לעשות.
אני מצטערת על הזמן האבוד, ואני אשלים פערים גם.
אני אעצום עיניים
ואתן לעצמי ליפול לתוך זה.
כי זה הדבר היחיד בעולם
שאני אוכל לסמוך עליו
שתמיד יהיה שם
כשאתם תחליטו שנמאס לכם.
אני יודעת שכל העולם קורא כאן, אז אני אשמח אם תגיבו ספציפית לפוסט הזה, זה חשוב לי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת עם הכובע.
