הכי טוב שיש...

זה קרה ב-17 באוגוסט 1977 בשעה שבע בבוקר. ישבתי ליד השולחן ואכלתי את ארוחת הבוקר. הרדיו בסלון, שאבא שלי נהג לפתוח באורח כמעט אוטומטי לאחר שהקיץ משנתו, השמיע את הפיפסים של החדשות. אני לא זוכר באיזה מקום הופיעה הידיעה ההיא בליין-אפ של החדשות, אבל את המלים אני זוכר היטב. "הזמר אלוויס פרסלי מת הלילה", בישר הקריין בטון הניטרלי הרגיל שלו. אמא שלי, אישה שקולה בדרך כלל, פלטה קריאה חנוקה והרימה את ידה אל פיה בתנועה שהביעה תדהמה וצער. הייתי אז בן תשע, אולי צעיר מעט מכדי לתפוס את מלוא המשמעות של הידיעה הזו עבורה, אבל היום – כך נדמה לי - אני מבין היטב.

אמא שלי (וכמוה, אני מניח, עוד כמה מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם) איבדה אחד מגיבורי התרבות של ילדות. הילדות שלה הייתה אחרת, עם יותר רדיו ותקליטים וללא טלוויזיה ומחשבים, ובתוך כל אלה היוו קולו הנמוך ופניו היפות של הצעיר מטנסי סמלים של נטייה מוסיקלית של דור שלם. דור, שכמו דורות רבים לפניו, עיצב מחדש את טעמו התרבותי של העולם המערבי וחולל – לעתים, בבלי דעת – מהפכה בתפיסה האסתטית של כולנו.

נזכרתי בסצינה הזו כשפתחתי הבוקר עיתון וקראתי על מותו של השחקן באסם זועמוט. דקות ספורות לאחר מכן, בדרכי לעבודה, בישר הרדיו על פטירתו של הזמר והמוסיקאי עוזי חיטמן. כך, במחי דקות ספורות, אבדו לי שניים מגיבורי התרבות של ילדותי שלי. האנשים שלקולם האזנתי ובקלסתרם צפיתי בשעות ההן של אחרי הצהריים, אחרי שעות הלימודים, כשהטלוויזיה הייתה חד-ערוצית וכשלא היה ילד שלא הכיר כל שערה בשפמו של דודלי וכל קוץ באוזנו של קישקשתא. והשניים האלה, עוזי ובסאם, שהפכו את ילדותי לנעימה יותר עם שיריו של האחד ועם דמותו האבהית-קומית של האחר, כבר לא איתנו.

בסאם זועמוט, החנווני החביב מ"סיפורי חליל", נהג להופיע על מסך הטלוויזיה שלי מעט לאחר השעה שש בערב. אחת לשבוע, באותה שעה הייתה סצינה קטנה באותה חנות מביאה אותו לספר אגדות ערביות יפהפיות לשני האורחים הקבועים שלו, הלא הם הנער המתבגר ג'מיל והילד הסקרן נורי. הוא סיפר אותם כשהוא נעזר במשל ובפתגם, כפי שמדברים באוהלי ערב. סיפורים היו אלה שחיבבו עלי את הפולקלור הערבי והביאו אותי לקריאה שוקקת של קבצי סיפורים עממיים כמו "סיפורי ערב" של אליהו נאוי ו"סיפורי אבו נימר" של דן בן אמוץ. לימים, אגב, שיחק זועמוט עצמו ב"סיפורי אבו נימר", ממחיש בכך פעם נוספת את כישרונו בהעברת הפולקלור לקהל שאינו שומע ערבית. ואיך אפשר לשכוח את פרצופו הדהום-כועס-מצחיק כשגילם את השף ב"המסעדה הגדולה", לצידו של ז'אק כהן האגדי. מדובר, ככל הנראה, בסדרה דוברת הערבית המצליחה והפופולרית ביותר ששודרה אי-פעם בישראל, ולזועמוט היה בכך חלק בלתי מבוטל.

ועוזי, עוזי חיטמן, היה זמר עם לכל דבר. זמר שדיבר אל עם הילדים. מבקרי מוסיקה אולי יקטלגו אותו כזמר פופ, אבל עבורנו, הילדים, הוא היה האיש שהנחיל את "שירי ילדות" ("השירים, המשחקים/ איפה הם עכשיו?/ אולי לפני אולי בצדדי/ אולי מאחורי הגב"), שמדבר אל ילדים במושגים ובחוויות שהם עוברים, כמו משחקים בארגז החול וריקודים במעגל. הוא היה האיש ששר לנו את "אלוהים שלי" (ככה קראנו לזה, אפילו אם השם הרשמי של השיר הוא "רציתי שתדע"), שיר שעליו זימרנו פרודיות אינספור ("אלוהים שלי, רציתי שתדע/ מה שקרה לי בלילה במיטה/ עשיתי שלולית ליד הכרית/ אמא תפסה אותי ונתנה לי פליק/ אלוהים שלי רק רציתי שתדע") והיום אנו שבים אליו בגעגועים. שיר של ילדים שמדברים עם אלוהיהם במלים שהוא מבין ולא באידיש של סבא וסבתא או בארמית חסרת פשר. זה אותו עוזי שראיתי אז בפסטיבל הזמר לילדים בכרמל, עם השיר שלא בחרנו למקום הראשון אבל זמזמנו בלי הפסקה כשיצאנו מהאולם בדרכנו הביתה. כן, אותו עוזי שבתנועת הנוער נהגנו להמהם את "אדון עולם" שלו בלוויית גיטרה מזדמנת – התפילה היחידה שאני מכיר שהצליח מוסיקאי ישראלי להנחיל להמונים באמצעות הלחנתה באופן שאותו יכולים גם לא-דתיים להבין ולקבל.

עוזי חיטמן שייך לקבוצה מצומצמת של מעצבי תרבות שלילדים יש אליהם קשר כמעט רגשי. נכון, הוא כתב גם לאחרים. נכון, היו גם אחרים שכתבו לילדים. אבל חיטמן, כמו גם ציפי שביט ודליה פרידלנד ומייק בורשטיין ונירה רבינוביץ ושלמה ניצן ודודו זר, הוא חבר של כבוד בחבורה שדיברה (ושרה) אל הילדים של בני דורי באופן שהשאיר אצלם חותם רגשי שלא היטשטש במאום כמעט שלושים שנה מאוחר יותר. כולם עשו גם דברים אחרים, דברים שמבוגרים אוהבים לאהוב. פרידלנד, למשל, שיחקה ארבעים שנה בתיאטרון "הבימה", אבל אני ושכמותי יזכרו אותה בגלל "זרעים של מסטיק" והשיר הנפלה "יה" מפסטיבל הזמר לילדים. ניצן הוא פרשן נפלא של סיפורי עגנון, שיחק ב"איש חסיד היה" וכתב סאטירה ב"דבר אחר"; זה לא יעזור: בני גילי יזכרו אותו בשל היותו הדוד האולטימטיבי, הדוד שכולם רצו שיהיה להם, עם חום וחוכמה ועליזות וסימפטיה שלא נגמרים לעולם, וגם בזכות "המשפחה שלי", שיר פסטיבלי שנכנס אל פנתיאון שירי הילדים הפופולריים ביותר של שנות השמונים.

עוזי חיטמן, לא לטעות, היה חלק מהחבורה הנפלאה הזו. הימים שלו ב"פרפר נחמד" וב"חלום עליכם", כמו גם התבטאויות של בראיונות מאוחרים יותר שנתן, הבהירו: האיש הרגיש טוב עם העובדה שהוא מזוהה כחלק מתרבות הילדים הישראלית. הוא אהב כל רגע. והם, הילדים, שהרגישו את האהבה הזו, החזירו לו אהבה ללא תנאי. זו גם הסיבה שרבים מהם פרצו בבכי כששמעו על מותו.

הילדות שלי תוכנה נשאר אתי, אבל היא הולכת ומאבדת את סמליה. האנשים שהרכיבו את התצרף התרבותי שלה הולכים ונעלמים מאיתנו. סופרמן מהאגדות הלך בשבוע שעבר ועכשיו הצטרפו אליו חליל מהסיפורים ועוזי מהשירים. ואני מוצא עצמי מרגיש כבר זר ומוזר בתרבות הילדים של ימינו, שיש בה יותר מיתוג ופחות תמימות וששעשועיה הם יותר וירטואל ופחות ריאליטי. בעולם שכזה אין כל סיכוי לחנווני שמן ומשופם לעבור מסך ומוסיקאי בגיל העמידה לא יקבל רצועה בפריים טיים משום שלהוותו הוא אינו דוגמן חטוב או איזה סלבריטי אופנתי אחר.

ובעצם, אולי טוב שכך. יש הקנקן ויש מה שטמון בו. אצל בסאם ועוזי אנחנו זוכרים את שניהם.