הבנתי. הבנתי למה אני מרגיש שאני צועד ישר לתוך דיכאון. כי זה נכון. ואני יודע למה. ואני יודע מי אשם.

אני.

בגלל שאני יצור דוחה, מגעיל, אגוצנטרי, לא מתחשב, רמאי, רדוד, מעורר סלידה ובעיקרון חתיכת בנזונה, פסולת אנושית.

בגלל מה שאני עשיתי לו. ו"לו" זה לבנאדם היחידי שאהב אותי באמת. שנתן לי את ההרגשה הזו והוכיח אותי על טענתי שאף אחד לעולם לא יוכל לאהוב אותי. הוא זה שנתן לי חלומות הוא זה שגרם לי להאמין בחלומות והוא בעצם היה הדבר המושלם ביותר שנתקלתי בו. הוא עשה לי רק טוב.

ואני?

אני לא עשיתי לו שום טוב. אני רק דיכאתי אותו ותסכלתי אותו. לא היה לי את הידע והניסיון, מה שיצר פער בנינו.

הוא היה פרח. הוא עדיין פרח. אבל באותה התקופה הוא בדיוק התחיל ללבלב, ואני? אני רק תקעתי אותו. החזקתי אותו מאחור, מנעתי ממנו להמשיך הלאה, הסטתי אותו מהדבר החשוב באמת. עשיתי לו רק רע.

לא שהוא יודה בזה, הוא לעולם לא היה מודה בזה, הוא היה מאוהב. וכשאתה מאוהב, אתה פשוט מסונוור ואתה מאבד כל שיקול דעת נכון.

ואולי לא עשיתי לו רע, אולי זה היה רק בראש שלי, כי אני מעוות. כי אני פחדן, כי אני לא ראיתי את עצמי בתור מועמד טוב לאהבה שלו. אני בזבוז.

בכל אופן אני הייתי צריך לסיים את זה. החיים שלו התחילו להסתדר ואני כאמור הייתי ההפך הגמור מסדר, והרגשתי שאני רק פוגע בו. אז פגעתי בו. עשיתי הכל בכדי שהוא ישנא אותי. הגבול בין אהבה לשינאה דק מאוד, ומאחר ולא היה נראה שהוא יתגבר עלי הייתי חייב שישנא אותי. זה יעזור לו, שיוצא את הכל בשינאה כלפי וימשיך לפרוח.

אז רצחתי אותו מנטלית. ואז ניסיתי לרצוח את עצמי פיזית, לא עבד (כן כן, אני יודע- ההפתעה...) אז רצחתי את עצמי מנטלית. לא לפני שהתאבלתי במשך שלוש חודשים שכל לילה רק הייתי בוכה וכל הזמן הייתי חושב עליו, ועד כמה שאני רע, ושנאתי את עצמי. סלדתי מעצמי, אני פשוט יצור נוראי.

חשבתי שבזה שאני רוצח את הרגשות שלי אני אהיה בסדר. וזה עבד באיזשהו מובן, קרוב לשנה, השנה הזאתי, לא בכיתי עליו. התגעגתי, והרבה זמן הייתי חושב עליו (מה ששוב היה מעלה בי את רגשות השינאה העצמית והסלידה ממני) אבל לא בצורות מטורפות כמו שהיה אז.

וזה היה נחמד. כי בפרק הזמן הזה אני השלמתי עם עצמי לגמרי במיוחד עם הנטיות שלי. וסיפרתי ל2 חברים שמצאתי אותם מועמדים ראויים (אחד איכזב קשות, השניה לא). וממש שיפרתי את עצמי בתור אדם. הפסקתי לשנוא את עצמי כל כך.

אבל מעולם לא יכולתי להמשיך הלאה. אני פשוט לא יכול לסלוח לעצמי. אני פשוט רע. רוע טהור.

ואז הגיעו הזמנים שיכולתי לדבר עליו וזה היה גורם לי קצת עצב, וקצת געגוע. והמון המון שינאה עצמית. אבל דיברתי עליו. והיה משהו מנחם בלהיזכר בו. אבל תמיד, לא משנה מה, תמיד, תמיד אמרו לי שאני טיפש. פשוט מאוד טיפש. שדבר כזה לא זורקים.

כזאת שיחה הייתה לי בערך לפני חודש עם א'. זה היה בלילה. ואז היא אמרה לי שאני טיפש. כמובן.

אבל אז היא המשיכה ואמרה שאני ממש טיפש, כי אהבה כזו לא זורקים. כי יש אנשים בעולם שלא זוכים לקבל שליש ממה שהיה לי ואני פשוט זורק את זה. אף אחד לא הבין אותי. אף אחד לא ראה אותי בתור מישהו שבאמת עיקב אותו, כולם אמרו שהוא אהב אותי ולכן זה לא משנה. אבל זה כן. בגלל שאני אוהב אותו בגלל שאני יודע שאני עיקבתי אותו, בגלל זה הייתי צריך לשחרר אותו. שישנא אותי. שימצא מישהו שווה.

אבל באותה שיחה קרה לי משהו שלא היה לי כמעט שנה. באותה השיחה פשוט נשברתי. ואני לא יודע למה.

כל המחסומים נפרצו, כל ההגנות, כל ההדחקות ואני בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי. כאילו ריכזו בכי של שנה בבכי אחד, בכי תמרורים שלא הפסיק. ובאותו לילה לא ישנתי. באותו לילה בכיתי. כמו אז, כמו שהיה באותם שלושת חודשים.

ומאז, לא חזרתי לעצמי. כי אני חשבתי עליו כל הזמן. אני עדיין חושב עליו. במיוחד בזמן האחרון.

ואני שונא את עצמי. אני מתעב את עצמי.

ואתמול זה הגיע לשיא. הבאתי את עצמי למצב של סלידה כל כך עמוקה ממני שהייתי חייב להקיא, הלכתי להקיא ואז נזכרתי- לא היה מה להקיא. לא אכלתי כלום כל היום כי חשבתי עליו.

ולא היה לי עם מי לדבר, והייתי זקוק לזה, אבל לא היה.

אז הלכתי למיטה. ואז הרגשתי את זה. אותה הרגשה שמלווה אותי כבר חודש שאני שוכב במיטה. הרגשה של חוסר מחנק. שאומרת לי "בוא, קח צעיף או חבל או סתם בד אבל קח ובוא לחנוק. זה יהיה נהדר, זה יהיה נפלא. אתה תהיה בגוון לבן-כחול-אופר, עם שפתיים סגולות. ולא תנשום יותר, ולא תזוז. יהיה נפלא"

אז טעיתי. אם אמרתי אני לא שומע קולות.

אז זאת לא אנה, וזאת לא מיה זאת חנה.

ואם כבר הן אז הבנתי עוד משהו, אם לפני שנה אני הייתי אוכל בגלל הדיכאון, השנה אני לא. מתקזז יופי.

ואני מכיר את עצמי, זה לא יעלם כי אני לא יכול לתת לזה להיעלם. אני שונא את עצמי כל כך, אני לא מאמין שאני ראוי למשהו טוב בחיים שלי כי אני עשיתי כל כך רע. אני לא אוכל להמשיך לחיות כך הרבה זמן. אני לא ישן, לא אוכל. אני לא מתפקד. לא הלכתי היום למכללה, לא יכולתי. זה כל כך.... חסר חשיבות. מעיק, אני לא יכול להתרכז, אני סתם אשב שם.

לכן הבנתי שיש לי כרגע שתי אופציות.

אחת, להמשיך ולהיכנס לדיכאון מה שקרוב לודאי יחזיר אותי אחורה בשנה שלמה ויחזיר את נטיות ההתאבדות, ויחזיר את הניסיונות.

או, להבליג. לנסות להמשיך הלאה. לשכוח.

לשחרר את עצמי מזה ולסלוח לעצמי. ואז אני אמשיך, ואולי אפילו אהיה מאושר.

אבל אני לא יכול.

עם כל זאת, אני לא יודע מה הוא חושב. אני יכול רק לשער, ואני משער שהוא שונא אותי. אני חושב שהוא שונא אותי יותר מאשר שאני שונא אותי. שהוא סולד ממני יותר ממה שאני סולד ממני וכל פעם שהוא חושב עלי גם לו עולה שינאה כל כך עמוקה שהוא צריך להקיא.

לכן אני לא יכול לסלוח לעצמי. אני לא יכול להמשיך הלאה, אין לי שום זכות לסלוח לעצמי. אני לא ראוי לדף חדש, אני לא ראוי לאושר. אני צריך לסבול, לחיות בייסורים. רק עד שאני אהיה מת.