-פוסט אמיתי יכתב מחר מאחר שמחשבי אינו מסכים לשלוח פוסט ארוך-

למה אני לא מצליח לראות את מה שלפני?

למה אני לא רואה את מה שנמצא מתחת לאף שלי?

וכשאני רואה, אני מתקרב לזה, מנסה להגיע לזה.,אבל זה חסום ע"י שערי ברזל?

שערים שאני לא מצליח לפתוח, שנעולים, שחתומים, שסגורים בפני.

ושאני מצליח לפתוח, לפרוץ את הנעילה הנוקשה משהו מבפנים חוסם את דרכי, משאיר אותי בחוץ.

שואל את עצמי למה זה קורה, האם זאת הדרך שרציתי? שבחרתי? שאני צריך ללכת בה?

או שפשוט זו סתם הייתה בחירה ספונטנית לאור רגשותי?

וכל פעם שעיני נעצמות אני חש אבוד ללא כל דרך מוצא.

וכל פעם שעיני נפקחות אני חש רחמים, עלי.

ואני נופל לתוך בור שאיני רואה אותו, שאיני מרגיש אותו שאיני יוצא ממנו. שאיני יכול לשאת את עולו שאיני יכול להחזיק את עצמי בתוכו.

אני לא יכול יותר.

למה אני לא רואה את מה שלפני?