היה חג מופלא.

וסלחו לי, אבל אין לי כוח להיכנס למשהו כללי והסברי כזה אלא אני נכנס ישר לפואנטה.

היום דודים שלי היו אמורים לבוא אלינו לבקר, בדרך שהם נוסעים לסבתא שלי.

לפני שהם באו אמא צרחה שהבית מלוכלך אז צריך לנקות. והיא לא עושה כלום. והאחיות לא עשו כלום, ואבא לא עשה כלום.

אז אני ניקיתי. בדיוק בזמן שסיימתי לטאטא ולסדר את הכל הם הגיעו. אבל המטאטא נשאר בסלון.

ושהם עלו לסלון, הלכתי לסלון להגיד שלום ואז אמא שלי צרחה עלי לשים את המטאטא במקום, תוך כדי בוקס ודחיפה.

וזה היה מולם. הרגשתי כל כך מושפל. מזמן היא לא הרביצה לי ודחפה אותי,

אז למה עכשיו? למה מולם? מה עשיתי לה?

עליתי למעלה שמתי את המטאטא במקום נכנסתי לחדר שלי ולא התכוונתי לצאת ממנו. זה פשוט היה מביך מידי, לבוא ולעמוד מול דודים שלי ובני דודים שלי בדיוק אחרי שהיא אמא שלי התפרצה, דחפה ונתנה בוקס. רציתי לקבור את עצמי מבושה. לבכות את עצמי למוות. אבל בסוף החלטתי שזה יהיה יותר  נורא אם אני לא ארד חזרה.

אז ירדתי. והיה נחמד. במיוחד מאחר ולא ראיתי את בת דודה שלי כמה שנים.

וכל המשפחה הייתה בסלון. ונהנו. ואז אמא אמרה משהו וצחקה כמו בהמה מפגרת. וזה לא היה  מצחיק. ואני לא הייתי משועשע, הייתי פגוע מדי בגללה. אז אמרתי "עכשיו זה הזמן שאמורים לצחוק." וגם "היא מצחיקה כמו קקטוס." לאור המשך המסורת שלה, של אי ההצחקות המאולצות שלה.

לא משהו שנון במיוחד ומצחיק אלא סתם בכדי לגרום לה להרגיש קצת השפלה כמו שהיא עשתה לי. אבל זה לא קרה.

אחרי שהם הלכו והמשיכו לסבתא שלי, היינו אמורים לשבת לאכול ארוחת חג. אמא אמרה לי שאין לי מה לבוא.

שמעתי אותם אוכלים. את האוכל שאני הכנתי.

שהם סיימו ירדתי ושטפתי כלים. אני הכנתי. אני מנקה.

כשאמא ראתה אותי היא העיפה אותי מהבית. בגלל מה שאמרתי.

הסתובבתי ברחובות מ8 עד 1 בלילה. אז פגשתי ידידה שלי בעיר. במקרה. והיא שאלה אותי מה אני עושה לבד.

וזאת הייתה טלי. שהיא הידידה היחידה שאיכשהו אני מזיז לה. ומכירה אותי, ואת הסיפור שלי. האמיתי. בלי המסכות, בלי ההסתרות, עם כל הפחדים.

כתגובה לשאלה שלה סתם עשיתי פרצוף והרמתי כתפיים. והיא היחידה שיודעת שאמא שלי מעיפה אותי מהבית שמשעמם לה. אז היא הבינה.

אז עכשיו אני אצלה. יש לה בית ריק. אז הפעם אני יכול להישאר. שההורים שלה בבית אני לא יכול.

אז הלילה אני לא אשן בכניסה לבית כמו חתול רחוב. יש לי ספה.

השאלה מה מחר.

חג שמח.