אז לאחר ליל אמש חזרתי ב12 הביתה. ההורים שלי לא היו בבית, מה שהיה טוב כי אז לא היה צורך בלריב על להיכנס חזרה.

לא היה נראה שאכפת לאחיות שלי. וזה עצוב. כבר לאף אחד במשפחה שלנו לא אכפת מהשני. בשל כל הזוועות הפכנו לאדישים. אנחנו נלחמים בין עצמנו בלי אף רצון לעזור או להבין. אין לי מה לחפש רחמים אצלהן, הן רק גורמות ליותר צרות. זה איש איש לעצמו, תחת זעמם של ההורים ושאר העולם. יש מעין שתיקה טבעית כזו שהתפתחה במשפחה, שאחד סובל כל השאר שותקים. מתעלמים. יותר קל ככה. לדאוג לתחת של עצמך.

ולחשוב שיש אנשים שאפילו לא יכולים להתחיל להבין את המצב כי אצלם זה כל כך שונה. אצלם המשפחה בסדר, אצלם הכל תקין. אוהבים אותם ומראים להם את זה. חינכו אותם כמו שאמורים לחנך ילדים ולא ככלבי קרב.

ואלו שכן יכולים להבין, שהם הכי קרובים למצב שלי פשוט אדישים כלפי. גם כן אחיות.

משפחה.

חא. אמורים להיות הדבר היקר ביותר. וזה נכון, כי אני לא יכול בלי הסבים שלי. והמשפחה זה אחד הדברים הכי יקרים לי ושאני רב איתם אני מנסה להבליג ולסדר הדורים.

אבל לא עם המשפחה הקרובה. הם כבר הפסידו אותי. הם לא ראויים לי. אני לעולם לא אוכל לסלוח להורים שלי על מה שהם עשו לי. וכלפי האחיות שלי יש לי גישה של אדישות. הן חיות. אז?

לצהרים הכנתי פשטידות. לא אכלתי. יותר מידי סלידה פנימית מהכל. האחיות אכלו. האחיות נהנו.

אחר כך הייתי במחשב לחליפין בזמן שהוא החליט לעבוד.

ולמרות הכל היה בסדר. כי היה שקט. כי ההורים לא בבית. כי אמא לא בבית.

ואז הם חזרו. ואז הצעקות. והתמיהה על היותי בבית.

אמא שלי צרחה עלי. שאכלו לה יותר מידי אוכל (...?!) ואני לא אכלתי. אבל זה לא משנה. כבר שנים שאני אשם בהכל, במיוחד שזה קשור לאוכל. כי אני שמן. אז היא לא מאמינה לי כבר. כי פשוט ה11 קילו שירדו ממני נבעו באכילת יתר.

והיא המשיכה לצרוח.

ניקיתי את הבית. שטפתי, רחצתי, עשיתי כביסה, הורדתי, תליתי, ניקית כלים כי האחיות שלי לא עשו את זה ובתכל'ס הרגשתי כמו חתיכת ליכלוכית.

אז אם כבר, מגיע לי נסיך.

שמעת סנטה?

נסיך!

באמת שאין לי כוח אליה. היא מרוקנת ממני את כל הכוחות. ואני החלטתי בפני עצמי החלטה שאמרתי שאני לא אזכיר פה עוד כי פתרתי אותה בתיאוריה.

אני מפסיק לאכול. בסופו של דבר אני ארזה, ואז היא תראה שלא אני זה שאוכל הכל. היא תראה אותי גוסס בפניה. ולא יהיה לה אכפת, והיא לא תאשפז והיא לא כלום.

אני אגרום לה לקבור אותי. לאט לאט אני אגסוס ואהרוג אותה. הבן היחיד שלה יהפך לצל שהיא עשתה ממנו.

שתי ציפורים במכה אחת, אני מת והיא סובלת.

מלחמת המוות לי מתחילה.

בהצלחה לי, הלוואי וזה יתגשם.