זה לא עובר לי.

יצאתי היום, עם כוונה אחת ברורה. הלכתי לים. לצוקים.

לבד. הגיוני מאחר וחברי לא רואים בי משהו בר התחשבות ואני בודד.

הייתי צריך לצאת, לתת לאוויר צלול לרענן אותי.

אבל זאת לא הייתה הכוונה.

בזמן האחרון כולם נעלמים לי. לא רק החברים שלי אלא גם אלה מפה. שעזרו לי.

לדאבוני אני רגיל לזה. אחרי שמכירים אותי מסתובבים והולכים. אני מניס אותם משום מה. זה רק מגדיל את הבדידות.

כי כן מצאתי אנשים שהבינו אותי, כן הצליחו לשפר לי את מצב הרוח,

אבל דווקא שהכי הייתי זקוק להם הם לא היו. לא נכחו. וירטואלים.

אני לא רוצה חברים וירטואלים. הלוואי והם לא יהיו רק וירטואלים. הלוואי והם יפסיקו להעלם.

יצאתי ב23:20 והלכתי למרכז העיר. מקום שוקק. הרבה אנשים. שמחים מאושרים שמקפצים. כיף להם. כולם חבורות, זוגות, משפחות.

לא לבד. התיישבתי בטיילת ליד הצוק. התחלתי לחשוב על הכל.

ראיתי כוכב גדול ומנצנץ. הבעתי משאלה.

אבל הירח לא התרסק על כדור הארץ, ואני לא מתתי כתוצאה מכך.

אם הייתי שותה לבטח הייתי קונה משהו. כי איך אפשר להפוך את התמונה של תמהוני יושב על ספסל בערב שישי לבד ליותר עצובה, מאשר שהוא ישתה גם?

ישבתי שם איזה שעה. הגעתי למסקנה שאני מסכים עם עצמי. שעם ההחלטה שלי אני שלם.

עד כמה אנוכית שהיא תהיה.

קמתי.

הלכתי למעקה, ועליתי מעליו. היו עוד 2 מטר לצוק עצמו. התקרבתי. הכורכר התחיל להתפורר תחתי.

זאת תהיה חוויה. 24 המטר הראשונים יהיו כמו משהו שמעולם לא חוותי. רק המטר האחרון יהרוס את הכל. ואולי אם אני אפילו אצנח בצורה נכונה המפרקת שלי תשבר ואני לא ארגיש כלום. לראשונה.

חייכתי.

ואף אחד לא שם לב. לאף אחד לא היה אכפת.

העולם שקט. הירח זורח כמראה איפה לדרוך לנפילה מרתקת יותר.

בלי חרטה בלי מחשבה אחרת נשימה עמוקה ו....

"מה אתה עושה?!"

רק מהצעקה הזו כמעט חטפתי התקף לב ונפלתי.

מה לעזאזל טלי עושה כאן?!

טוב. בכל זאת, אחד המקומות הרומנטיים בנתניה והיא בדייט. אז יופי, הרסתי לה ערב. ממש גאון.

במבט מזועזע צורחת צווחת וסוטרת.

כמעט ומתחילה לבכות ומכה. למה לא אמרתי כלום שהיא שאלה, למה לא סיפרתי שהיא התחננה?

ורק לפני כמה שעות היא הייתה אצלי כי היא הרגישה שמשהו לא בסדר.

קבענו לגור יחד אחרי הצבא. היא כבר החליטה שנמות כמו שתי זקנות. עתיד שזור תקוות מנופצות.

מאיפה אני יכול להתחיל ולהסביר לה מה הביא אותי לניסיון רביעי?

לא חסרות סיבות, ובכל זאת אחת בולטת מתנוססת מאיימת. אני בודד.

אני לא רוצה להיות בודד.

ושוב היא חוזרת ואומרת שיש לי אותה,

אבל יש לי רק אותה. ויש לה מליון חברים. אני לא שווה את הזמן שהיא מבזבזת עלי.

עייפתי מהחיים האלה. אלו לא חיים. למה הם לא נותנים לי לסיים אותם?